אוקיינוס הקברניט
אין דבר כזה המילים שלך המילים שלי – השפה אינה יכולה להיות שייכת
לאדם יחיד, למשורר אחד. המילים שייכות לכולנו. לאמיתו של דבר, הן
שייכות לאלוהים.
אין דבר כזה השירה שלך, השירה שלי. קיימת רק השפה, ואנחנו הכלים
המשמשים אותה. אנחנו מדברים מפי אלה שאינם יכולים לדבר, אנחנו
מבטאים את מחשבותיהם – לא את מחשבותינו שלנו. כלומר, בשעה
שאנו כותבים. בשעה שאנו טהורים.
כשאיננו כותבים אנו נטרדים בבעיות של אגו, אגו, אגו, שמו של מי מופיע
בדפוס? ספרו של מי? מה האורך? איזה פרס יקבל? אבל הכשרון לשימוש
בשפה איננו שייך לשום שם המתפרסם בדפוס – ממש כשם שלנהר לא
איכפת אם הוא נשאר במדינה מסויימת. הוא זורם לו דרך גבולות, במורד
הרים, מארץ אחת לשניה, מתרבות אחת לשניה. צרי המוחין יושבים להם
ומדביקים תוויות, מתווכחים על שמות, על זכויות הדפסה, אבל הנהר
ממשיך לזרום לו. לא איכפת לו אם ייקרא נהר ג"ימי או נהר איזדורה. לא
איכפת לו אם הוא גברי במדינה אחת, נשי במדינה שניה. לא איכפת לו
כמה עותקים ימכרו, מה אמרה הבקורת, או אם מישהו מקבל תשלום.
איכפת לו רק לזרום. ואת משרתת אותו. תפקידך היחיד. ואני מתכוונת
האחד והיחיד, הוא לא לעצור את זרימתו באגו המטופש שלך. בדאגתך אם
תתקבלי בצורה יפה או לא, דאגתך להופעת השם הנכון בדפוס, גניבת
שורה זאת או אחרת, ניחושייך החוזרים ונשנים לגבי טעמו של הקהל.
תפקידך היחיד הוא לזרום עם הנהר. כל השאר אינו מעיסקך.
לנהר יש זכויות גדולות יותר מאשר לאגו המבקש אישור. רק לנהר יש
זכויות בכלל. הטעות הגדולה שלך, היא שאת חושבת שחשוב מה שמו של
הנהר, או מי אומר מה על אודות הנהר. האם זו נהר עמוק? האם הוא
מבריק ולירי? האם זהו נהר מקורי פורץ דרכים חדשות? למי איכפת – כל
עוד – הוא זורם. כל השאר הוא טיפשות, טיפלות, התנצחות על מעמד
ופרסום – בקיצור, פוליטיקה.
לאגו שלך אין שום זכויות בעניין. וגם לאגו של המבקרים אין שום זכויות.
רק לנהר יש זכויות כלשהן. והנהר מתכוון לזכויותיהם של הקוראים. לאף
אחד אין שום סמכות על הנהר – לא לסופר, לא למבקר. רק הנהר והקורא
קיימים. הקורא הוא כמו דייג, העומד במגפי גומי גבוהים באמצע הנהר
הזורם ותופס ככל יכולתו, מנסה לראות את פניו במים הנעים, מנסה
לשלות את ארוחתו. לו יש זכויות – לא לך. את חייבת רק להקפיד שדבר
לא יעצור את הנהר או יטה אותו ממהלכו. את חייבת להניח לנהר לזרום
כדי שהקורא יוכל לראות את פניו ואולי אפילו לדוג את סעודתו. זה הכל.
זה כל מה שיש להגיד בנושא הזה.
מאת אריקה ג"ונג
מתוך הספר : איך להציל את חייך במו ידיך
ברור, אבל קל לומר. מהיכרות לא הייתי אומר שגם אריקה פטורה ממדחפות האני.
כשהאגו רועם, המוזות שותקות (ולא תמיד זה משנה אם מלטפים אותו או מרביצים לו – האגו עשוי מסכרים של פחד).
נכון, אמיר – האגו בנוי מסכרים של פחד. ובצניעות, בהרבה מקרים, יש ים גדול ועמוק של אגו בתחפושת.
נכון, מילים שייכות לכולנו (לאלוהים) ואף אחד לא יכול לתפוס עליהן בעלות. ועדיין, כל המשוררים שאני אוהבת – כולל אבידן ורביקוביץ" וולך וכולם וכו" – המציאו שפה ייחודית להם, וה"אני" שלהם נמצא בתוכה לא פחות מיופים. ואולי זה היינו הך.
בעיה סבוכה.
קול ייחודי הוא יכולת (ולפעמים גם גבולות ומגבלות) אבל אופן הדיבור אינו עשוי בעיקרו מפחדים.
האני אינו ה"אגו".
חושב, נכון יותר לראות את האגו כמערכת של רקמות צלקת על פני האני.
כל כך מסכימה איתך, שאי אפשר יותר! 🙂
ואולי אבידן והשאר הצליחו ליצור שפה משלהם מפני שקראו משוררים אחרים שדקראו אחרים שקראו אחרים. כולם שרשרת אחת של אותו נהר
"האגו עשוי מסכרים של פחד" –
זו, אמיר, שורה מעולה!
האגו עשוי מאפסיות וקטנות המבקשת לצמוח ולהתעלות
אמיר, אולי הדברים אינם מובנים כהלכה מחוץ לעלילת הרומאן, בו הגיבורה, אשר אריקה ג"ונג עומדת מאחוריה, פונה אל משוררת אחרת, בזמן שהיא טרודה ומתייסרת בשאלות של אגו. והמשוררת היא שאומרת לה את הדברים הללו, כהכוונה.
חגית
עוד לא קראתי
אבל הכותרת קוראת אותי
ואחרי שקראתי
יפה. נכון. תודה שהבאת
חגית זה כתוב ביד רחבה ופותח מקום למחשבה, אמיר אמר שגם אריקה לא בדיוק קדושה, אז חשוב לי לשאול אותך למה פתאום כתבת? שזה בעצם היחודי לכל אחד שנפגש עם הנהר הפרטי שלו.
לי יש הופעה היום, וזה נעים לי שאת מזכירה -שעלי רק לתת לנהר לזרום אחרים באים להוציא דגים.
אם את זוכרת ניסיתי לבטא את הרעיון הזה בפוסט האחרון שלי.
להתראות שלך טובה
קטע טוב חשוב להזכיר לנו לפעמים מהי המטרה העיקרית של הכתיבה, ומאין באה השפה, באמת חשוב לאור המציאות שאינה מאפשרת כלכך את הזרימה, טוב להזכיר
זה מצויין! תודה שהבאת. מתאר את המאבק המתמיד שלי נגד הרגשת הנידחות וההחמצה המלווה חיים בפריפריה.
חגית, מעניין אבל
הצד השני של האגו זה שמחה פשוטה, לדעת שאני כתבתי משהו מסויים. והוא שלי. ואם הוא יפה אני שמחה וגאה בו. האמנם אין כל אחד מאיתנו רוצה בזה? אני אוהבת מלים ושירה ושפה ולכן אין לי שום בעיה לומר על דברים של אחרים -"כמה יפה. תודה!" בקיצור, לדעתי החודווה הזו של שמחת היצירה והגאווה הזו בדברים שלי היא כוח מניע ולא בהכרח כוח משחית. אפשר כמובן להפוך את זה לכוח הורס, וכמובן שנגד זה גם אני חשה מיאוס. אבל יש גוונים באמצע.
מירה הטקסט עוסק בדיוק בזה בחשוות היצירה, אך מתרכז בעיקר, כלומר ביצירה ובתקשורת עם הקורא, כל השאר עלול ליצור חסימה לזרם היצירה
חגית, על חסימות אני יודעת אך לא על "זרם היצירה". אני כן יודעת ש:
1. המלים הן אולי הדבר היחיד שהמציאה האנושות, בני האדם.
2. החיבור בין מלים, שיר או פרוזה – הוא יצירה של אדם מסויים ולא של אחר. מקובל להניח שגם אם מדען לא היה מגלה תופעה או מפתח תיאוריה, היה עושה זאת אחר, אך לא כך הוא לגבי יצירת אמנות. היא פועל יוצא של יצירתו ומחשבתו של היחיד המיוחד.
3. אפשר לקבל ויתור על המלים לטובת הכלל – אך ויתור כזה צריך להיעשות על ידי מי שכתב את היצירה (נניח נתן זך) ולא מי שחושב שהיצירה שייכת לאיזו בריאה מופשטת ולכן שייכת לכלל, ועל סמך הטיעון הזה הוא מרשה לעצמו לנהוג חירות בדברים שכתבו אחרים. אחרים – לא הוא!
4. כשמאחורי הדברים שמישהו אמר יש שם, זה לא רק עניין של אגו. זה עניין של אחריות, זה עניין של זהות.
5. וכבר נאמר שהמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. אז לא אגו, רק הגינות ויושר. כל כך פשוט.
קטע מענין הבאת, מעורר מחשבה, אני עדיין לא בטוחה מה עמדתי בנושא, או שאולי לא צריכה להיות עמדה? מספיק שגלגלי המח עובדים
חגית, כמה נכון, כמה קשה.
זו מעלת צדיקות גדולה לא לדרוש בעלות על מה שהטבע או ישות אחרת נתנו ובאיזה אופן נפל בחלקו של יוצר. יחד עם זאת מקורותינו אומרים לנו שראוי לו לאדם לשמור על שמינית של גאווה על מה שיצר ועשה, שאחרת הצניעות והענווה הופכים להיות לגאווה יתרה.
מסקרן מהו הסב-טקסט בהבאת טקסט זה.
משה, אני חושבת שהעיקר בו הוא ההתרכזת בעיקר, כלומר ביצירה, כל השאר הוא הטפל. האמנות היא תקשורת לשם תקשורת. מה שחשוב הוא להגיע לקוראים. עבורם יש לכתוב. להיות להם ראי.
יש גם איזה שוחד בבדידות הזאת
יש איזה שקר גם בהיות לבד
יש איזה אונס גם בעצבות הזאת
יש איזה עושק בעמידה מן הצד
יש איזה שורש עמוק
שאיננו מצמיח
יש איזה רוש מסותר
אשר ממתיק
מי שילם לך מספיק שוחד כדי שלא תציינ/י שהשיר המופלא הזה הוא של נתן זך?
אריקה ג"ונג!
מי—-טל נדלר היקרה!
"אין דבר כזה המילים של נתן זך המילים שלי – השפה אינה יכולה להיות שייכת לאדם יחיד, למשורר אחד. המילים שייכות לכולנו. לאמיתו של דבר, הן
שייכות לאלוהים!"
מוות לזכויות יוצרים. אקו"ם ישלמו לאלוהים מהיום.
זו חשיבה פרוזאית מאוד פשטנית
נראה לי שיש המעדיפים להשאר בצד הקליל. ומה היה עושה נתן זך ללא שיריו של אלתרמן?
אחרי הכל, זה עדיין אותו נהר.
המהפכה של נתן זך לא הייתה אלא בעיטה במים שלאחריה נוצר מסע ארוך של בחירות פוליטיות לרשות ממשלת השירה. שבסופה עלה לשלטון עריץ שיכור.
לא נראה לך פשטני מדי? "המהפכה של זך לא הייתה אלא בעיטה במים"…? זך עשה בהחלט מהפכה בשירה, ודווקא לא רע לזכור את זה. השאלה היא אותה שאלה ששואלים אחרי כל מהפכה: "נו ומה קרה אחר כך?" בנוסף, המהפכה של זך שירתה בראש ובראשונה את זך עצמו והיוותה דגם מופלא לשירתו.
וכעת – כל זה לא קשור לשטויות שאתם מקשקשים פה. רוצים את השפה שייכת לכולם – קחו את השפה שייכת לכולם, את המילים שייכות לכולם ושאר ירקות מאודים. נדמה לי שאפשר לצאת מהטקסט לאלפימקומות מעניינים יותר מאשר לנשל אדם משירו.
ואגב, כמובן לפי מה שכתבתי לעיל אני מקווה שמובן שאני ככל הנראה לא אציל את חיי במו ידיי…
בספר זה אותה משוררת אשר מכוונת את אריקה ג"ונג שמה לבסוף קץ לחייה. אולי זו באמת גישה קיצונית ובלתי מתקבלת בעולמנו הרכושני. אך אין כוונתה לנשל איש משירו, אלא להפך, לגרו לו לדבוק ביצירתו ולא להחסם על ידי קינאה, צרות עין, שהן בעצם סכר על זרימת הנהר. השאלה היא למה זה כל כך קשה לראות את העיקר שבדברים?
אין הכוונה לנשל איש משירו אלא לעזור לו לדבוק בו. בזוית מבטו המיוחדת ולא להכנע לתכתיבי השוק, המבקרים או כל נשמות טובות אחרות אשר מסיטים אותו מדרכו. ייתכן ודבריה הם טיפה קשים ומלהמים, אך עדיין הם ההפך הגמור מנישול אדם משירו.
תיקון או השלמת מילה מן התגובה הקודמת. הכוונה: מתלהמים. וחוץ מזה הדברים מלאי כוונות טובות.
היי חגית,
עצוב לחשוב שבסופו של דבר אריקה ג"ונג שמה קץ לחייה… חייה שלה, שאינם של כולם ועדיין החיים כחיים הם של כל אחד מאיתנו. כמו אותו הנהר אליו כיוונה את כמיהתה…
לא, לא, לא, מי – טל, לא אריקה גונג שמה קץ לחייה, אלא אותה משוררת אשר אמרה לה את הדברים האלה, השנויים במחלוקת.
דמותה מבוססת על משוררת אשר זכתה בפרס פוליצר, אני עדיין איני יודעת את שמה.
האמונה של אריקה ג"ונג, בניגוד למשוררות אדירות בנות דורה, היא לכתוב ולחיות, ולא לחיות ולמות. היא כותבת זאת במפורש. כמובן שזו הגישה הנכונה.
גדול…. 🙂
לכתב ולחיות. אני מרימה משקה לחיי זה. אגב, זה עדיין נראה לי ספר מעצבן, אבל עכשו כבר מסקרן אותי עד כמה הוא יעצבן אותי, כיוון שעל פניו, לפחות מהקטע הקצר והבלתי ממצה שהענקת לנו כאן, נגלות טענות מטרידות מאוד – זה כמובן, דבר טוב, להיות מוצא משלוותך…
זה אכן ספר מעצבן, אולי אפילו זבלוני, אבל הוא כתוב בקולה של משוררת – סופרת, ועוסק בחייה. זה מה שמשך אותי לקרוא אותו.
מי – טל, אני ממש ממש בטוחה שהוא יעצבן אותך. זה ספרה השני. הראשון היה פחד גבהים, האם קראת?
ה- Zipless fuck הידוע….כן
עם זאת אני מבינה למה הספר הזה עניין אותך – הכמיהה למצוא ספר על משוררת/יוצרת שלא דוחפת את הראש לתנור שלא מכניסה אבנים לכיס והולכת לים ושלא מתחרפנת בשלל צורות שגומרות את הלב היא לא קטנה….
מי – טל, את כל כך צודקת. מעבר לתאורי הזיונים בספר עולה אישה עם קילומטרז" ארוך של שעות קריאה, תואר שני בספרות והתמחות במאה ה- 18. ספריה נעים בין גבולות הטראש למחקר הספרות ותמיד על רקע חדר משלך של וולף.בספרה השני היא גם הופכת לאם. היא נותנת סיכוי לחיים ומסבירה שצריך לחטוף אותם, בשתי ידיים.
גב" גרוסמן היקרה
גניבות ספרותיות הן דבר לא מוסרי. גם המחשבה על זה אינה מוסרית.
משורר/סופר הכותב מדם ליבו ובא אחר ופשוט לוקח לו, כדי להאדיר את שמו הוא-מעשה פסול ומרושע. אין לזה שום הצדקה.
אגו שמגו, פסיכולוגיות בגרוש. זה פשוט חוסר כבוד לזולת.
הסירי מחשבות כאלה מראשך, וגם אם את מביאה דברים בשם אומרם, אין עשן בלי אש.
שוב, נראה לי שהחמצת את העיקר. לא נורא. נסה שוב.
דרך אגב, אם אני גברת גרוסמן היקרה, אז מי את/ה?
חגית היקרה.
קראתי את הפוסט שכתבת היום ומייד רצתי לקרוא את הנ"ל. קודם כל תודה רבה. חשוב לי הפוסט שכתבת וגם בא לי בתיזמון מדויק.
כמה דברים יש לו לומר לגבי הטקסט של הג"ונג:
מאד נכון וחשוב להזכיר לכותבים שהיצירה היא הממש החשוב , (בתנאי כמובן שהיוצר כותב מתוך אמת פנימית וכשרון כתיבה) – ושהשאר תפל. הלוואי וקל היה להפנים את זה, זה ללא ספק היה מוריד בלטה כבדה של פחדים רעילים , אבל זה לא כל כך פשוט. יצירה הנכתבת ע"י אדם היא , בעיני, שלו. היא נולדת מחוויותיו הרגשיות, מפרשנותו לדברים, ומתוך כך- יש לו שפה ייחודית. ייחודית לו, שמאפיינת אותו ולא אחר. הוא משקיע ימים וחודשים ושנים בליטוש היצירה, מתעמק בה כולו ונותן את נשמתו , מוחו ולבו.
נהר , לעומת זה, הוא יצירה של הטבע, הוא זורם מטבעו , איש לא יצר אותו ולכן איש לא חתום על זכויות היוצרים.
אני לא חושבת שחתימת שמו של היוצר על יצירתו היא תוצאה של קולו של האגו. כלומר, לא רק. יצירתו היא פרי חלצי מוחו , והוא אחראי עליה.
ולכן גם גניבות ספרותיות, שלפעמים מקבלות את השם " השפעה" – היא מעשה פסול ולא ממש נסלח, לדעתי.
אני מסכימה לחלוטין עם העובדה שהאגו הוא ילד מתבגר שיש לרסן. הוא זקוק לאישורים נון סטופ ובמקרים חמורים מתערער לגמרי נוכח חסרונם של אלו, וכל היצירה של בעליו נמחקת כאילו אין לה כל ערך.
אולי זה לא שחור לבן , אולי על כותב לדנדן את פעמוני השפיות ( מינונים ופרופורציות, עיקר ותפל ) בכל פעם שהוא הולך להוציא ספר, כלומר , לנסות להפנים את העובדה שהוא את שלו עשה, ועכשיו הקוראים יחליטו אם לעשות או לא, אם לקרוא אותו או לא.
ולמי שיש בטחון עצמי שזורם בדמו כמו הנהר באופן טבעי- קל הרבה יותר. כיף לו. החיים קלים יותר. אין ספק.