בננות - בלוגים / דפנה שחורי / געגועים ליעקב שבתאי-קונכיות של נוסטלגיה
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

געגועים ליעקב שבתאי-קונכיות של נוסטלגיה

 

 

 

קונכיות של נוסטלגיה

קובץ הסיפורים הקצרים של יעקב שבתאי מעלה געגועים לאחד הסופרים הנטורליסטים החשובים בספרות העברית. דפנה שחורי התרפקה על נוסטלגיה מלפני זמנה

 
 

"אני ברוגז עם הקדוש ברוך הוא/ הוא שהרס את הדור הזה/ קודם חטף את טד אחר כך ריצ'רד, רנדל/ ועכשיו דל מור/ באמצע תקע ללוע שלו את סילבייה פלאת'/ זה היה שלל סוג א' אקסטרה"

[ג'ון ברימן, מתוך 'שירי חלום']

גם אנחנו אמורים להיות ברוגז עם הקדוש ברוך הוא על שבלע ללועו, בטרם עת, 'שלל סוג א' אקסטרה'-דור שלם של יוצרים מופלאים כדוגמת יונה וולך, יאיר הורביץ, חנוך לוין, יוסף מונדי, ועוד רבים אחרים, שאילו היו חיים היום, היו ממשיכים להעשיר אותנו בנכסיהם הרוחניים המופלאים.

הסופר יעקב שבתאי נמנה, לדאבוננו הרב, עם רשימה ארוכה זו. שבתאי נפטר מהתקף לב בשנת 1981 והוא בן 47 בלבד. מעמדו כאחד המספרים הנטורליסטים החשובים בספרות העברית בא לו בעיקר בזכות שני ספריו החדשניים 'זיכרון דברים' ו 'סוף דבר', שעסקו בהתמודדות הבלתי פוסקת עם תחושת הקץ ועם חוויית המוות. מלבד זאת כתב שבתאי מחזות כמו 'נמר חברבורות' ו 'כתר בראש', וכן תרגם מחזות רבים וביניהם 'ינטל' מאת יצחק בשביס זינגר, 'חדרים' מאת הרולד פינטר או 'יואי' מאת יוג'ין אוניל.

קובץ הסיפורים  'קרקס בתל אביב', כולל שבעה סיפורים תל אביביים קצרים שכתב שבתאי במחצית השנייה של שנות השישים, עוד בטרם נכתבו הרומנים הגדולים. סיפורים אלה מחזירים אותנו אל תל אביב הישנה והקטנה, אל שכונת נורדייה של הצריפים המצופים יריעות זפת (היכן שמתנוסס לו היום בניין דיזנגוף סנטר), אל התכלת הצלולה (שלא הייתה אז מוכתמת כל כך באפור בניינים ואגזוזים), אל המכולות השכונתיות האינטימיות ( שהוחלפו בסופרמרקטים גדולים ומוארים), אל השקמים הענקיים (שברחוב קינג ג'ורג') אל הכרמים ואל החולות המוזהבים, בקיצור – אל כל מה ששכחנו או, לדאבוננו, כלל לא הכרנו.

אך מעבר לנוסטלגיה מחזיר אותנו הספר, קודם כל, אל כישרונו של שבתאי הצעיר. במידה רבה ניתן לראות את 'שבעת הגמדים' הללו, הנמנים על ז'אנר הסוציולוגיה הארץ ישראלית הקסומה, כתקצירים חפוזים שמרמזים על חיים שלמים, או כטיוטות לאותם רומנים גדולים וקודרים, שבניגוד להם, סיפורי 'קרקס בתל אביב', צבעוניים, עליזים ושזורים במוטיבים ובגרעיני מוטיבים סוריאליסטיים ופנטסטיים. השילוב בין הריאליה לפנטסיה כה אורגני ומשכנע עד כי לרגעים נדמה כי הדודה יונה למשל,  מהסיפור 'הדוד פרץ ממריא', היא כלל לא דודה אלא יונה לבנה, והיא אינה מדברת אלא מגרגרת והומה.

 

מרבית הנשים שבקובץ מתוארות כאצילות אירופאיות המעוררות אמון וכבוד, בעוד שהגברים מצטיירים כבעלי חזון פנטזיונרים, אשר מצליחים בסופו של דבר להפיל את נשותיהם קורבן לגחמותיהם המשונות. בסיפור הראשון והססגוני 'נמר חברבורות פרטי ומטיל- אימה', מסתבך הדוד פינק בחובות גדולים לאחר שניסה להקים קרקס בטענה כי "הארץ זקוקה לקרקס" (עמ' 11).

בדומה לו, גם הדוד שמואל מהסיפור 'הדוד שמואל', מחולל מהומות. הוא עוקר מן העיר לכפר ומן הכפר לקיבוץ תוך שהוא מטלטל את משפחתו ומסתבך בחובות :"הדודה הייתה כמשוגעת. מן השלווה הכפרית שלה לא נותר זכר. כל היום התהלכה בפנים מאובנות ושלחה מבטי איבה בעולם כולו, בייחוד בבעלה. היא התפללה שיתרחש משהו אשר ישנה לפתע את מהלך הדברים ויעקור אותם מן 'ההרפתקה החקלאית' הנוראה הזאת. עור ידיה התקשה ונסדק, בגדיה הנאים הלכו והתבלו בארון באין שימוש, ותכשיטיה התכסו אבק במגירה. אפילו נימוסיה האציליים לא עוררו בה עכשיו אלא חרון" (עמ' 57).

בסיפור הקודר והמוקפד 'הצעת נישואין', המזכיר באופיו סצנת תיאטרון איכותית, יתגלה הגבר הקשיש וההדור, הבא אל ביתה של אלמנה טרייה על מנת להציע לה נישואין, במלוא חולשותיו האנושיות:"בעודו לופת בכוח את מקל ההליכה פתח את פיו והתחיל שוב לדבר בשבחי עצמו, אך בקוצר רוח שהיה הולך וגובר. הוא השמיע כמה משפטים, ולפתע התחיל לשפוך אש וגופרית על בעלה

 

הקודם של סבתא"(עמ' 71) אך לבסוף, בזכות נקודת מבטו ההומאנית והחומלת של המספר, כולם סולחים לכולם.

 ה'ברווזון המכוער' והחזק בקובץ זה, הוא הסיפור 'זיכרון דברים' אשר בניגוד לששת האחרים הוא מפוכח ואפרורי, ואצלו האלוהים מצוי דווקא בפרטים הקטנים ביותר כדוגמת פעולת חיתוך הגבינה הצהובה בידי החנווני עקיבא: "השעה הייתה קרובה לשמונה, ובחנות היו עוד שני קונים. עקיבא חש עייפות רבה בכל גופו וביקש לגמור איתם ולסגור. הוא ניגש לפרוס מאתיים גרם גבינה צהובה בשביל הגברת קמינקא"(עמ 37). אל תהליך חיתוך הגבינה, הפשוט לכאורה, נלווים אין ספור נדבכים וכן נפרצים גבולות האני לעוד ועוד מעגלי קיום שקצרה כאן היריעה מלפרטם.

הוצאת 'הספרייה הקטנה' – בדומה לעלמה גאולה מ'הדוד שמואל' שיצאה אל שדות האהבה ללקט שבלולים לבנים: "והייתה חוזרת ומפצירה בהם עד שהיו שולחים את מחושיהם השקופים אל אויר העולם." (עמ' 103) – מלקטת אף היא בשדות רחוקים פניני ספרות.

היא משדלת, מפצירה, שופכת אור ומים ובזכות כל זאת צצו כעת מחדש, מתוך הקונכייה השבתאית, מחושיו העדינים והרגישים של סופר מוכשר זה.

אגב, את הספר הנפלא הזה כדאי לקרוא ולו רק בכדי שנזכור כי מתחת לאספלט היה פעם חול וכי בתוך קירות ביתנו התל אביביים חבויים להם עדיין צדפים. ואיך אומר אחד מגיבורי 'זיכרון דברים'? "עם החול לא יכולים לעשות חוכמות".

קרקס בתל אביב, מאת: יעקב שבתאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה-סדרת הספרייה הקטנה, 124 עמ'

 

 

 

10 תגובות

  1. אכן ביקורת כתובה יפה שמשקפת את אוירת הספר. אבל בכל זאת שתי הערות:
    1. לפחות כל חמשת הסיפורים שנמנו וכנראה כל השבעה פורסמו כבר בקובץ "הדוד פרץ ממריא" בהוצאת ספרית הפועלים, 1972.

    2. לעניות דעתי "יעקב שבתאי" אינו נמנה "עם רשימה ארוכה זו" של יוצרים שהלכו לעולמם טרם זמנם, כפי שנכתב. הוא שייך לרשימה מצומצמת מאוד מאוד(כאצבעות יד אחת ואפילו פחות) של יוצרים כותבי פרוזה שנפטרו אם בשיבה טובה או טרם זמנם או החיים אתנו כיום

  2. באמת יוצר יחיד במינו, תודה על הבקורת, כמובן שאקנה את הספר, מאוד אהבתי את "הדוד פרץ ממריא"{על הספור בשם הזה כתבתי עבודה ארוכה ומושקעת אצל פרי באוניברסיטה, הוא לצערי איבד אותה, עוד לפני שקרא כמובן, כמה תמימה הייתי}

  3. גרשון שקד ז"ל שהי חכם וצבטני-אירוני נשאל באיזה ראיון על מתב הספרות העברית בימנו. כדרכו של יהודי השיב בשאלה:
    אז מי יש לנו בין יעקב שבתאי לבין גבריאלה אביגור-רותם? יובל שמעוני.

    אני חותם

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי