תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
אני נולדתי תינוקת. מן הסתם. אבל בניגוד לרבות אחרות, אני נשארתי תינוקת.
המחשבה על אמהות הפחידה אותי. תינוקת עם תינוק?
עם החתונה החלו גם הלחצים החיצוניים שרק הגבירו את החשק שלי להיכנס לאיזו חנות של שילב ולקנות לעצמי את כל הצעצועים, לפזרם על השטיח ולבנות בנין של לגו.
החיים מאלצים אותי להתבגר. כמה שלא אתמרד.
כעבור היריון אחד, שהסתיים מהר מידי בידי שלי (מסיבות אנושיות ורופואיות כאחד) (וחשבתי שכך טוב אולי), מגיעה תקופת ההרהורים. כמה שלא ניסיתי להתייחס אל הדבר כאל הליך רפואי רגיל, משהו בי התקלקל.
גם אם נסעתי לתאילנד "לנקות את הראש", גם אם עשיתי קעקוע לקראת שנתי השלושים, גם אם קברתי את ראשי עמוק בבוץ של שגרה ועבודה, זה רדף אחרי והשיג אותי.
וכשהוכרעתי, או אז מגיעות התובנות. תינוקת אני כבר לא אהיה. גם אם אנהג כך.
נקודת המפנה הזאת מנפצת אותי לחתיכות קטנות. הפאזל של חיי מפורק לנגד עיניי ואני מנסה להשלים את התמונה כך שתיהיה ברורה ואוכל להתחיל אחת חדשה.
אבל החתיכות מתפזרות ברדיוס עצום ואני נשאבת לעצב איום. עצב על סוף. סופה של ילדות.
כך זה נראה לי.
וכשבשלב מסויים אני מתחילה לחבר חתיכה אל חתיכה, לבסוף מתקבלת מראה.
פני שלי משקיפות אלי מנגד, ואני כל כך לא אוהבת את מה שאני רואה.
אני מבינה שהעצב אינו על ילדות שנגמרת, אלא על בגרות שמתבזבזת.
בצורך המיותר לחזור אחורה כשיש כל כך הרבה יפה קדימה.
רק במיצמוץ עדין אני רואה קווים חיוביים בתוכי, אבל תמיד הייתי קשה עם עצמי. כל כך קשה.
ובסופו של תהליך, כשהתמונה תלוייה לנגד עיניי ואני בוהה ישר אל עיניי, בלי לפחד, מגיעה ההשלמה. עם מה שהיה ועם מה שעתיד להיות. האהבה לאחר (אולי ילד?) צומחת כשאת לומדת לקבל את עצמך.
בשבילי צלצלו הפעמונים. הודיעו על תחילתה של התבגרות.
היטבת לתאר:
בכנות והתבוננות עצמית אמיצה מאד.
נשמע שאת בדרך הטובה.
האמת שאני חושבת שעל הילדות אף פעם לא מפסיקים לחשוב, במיוחד אם היא היתה קשה…
אבל יש אולי שלב שבו חל מפנה או עולים שלב באבל עליה,
וזה לפעמים מתאפשר רק אחרי שנברת בה מספיק, והמספיק הזה משתנה מאדם לאדם.
זה פוסט של התבגרות.
ההתבוננות העצמית הכנה והאמיצה, כמו שכתבה רונית, מעוררת הערכה ואהדה.
אני מסכימה שאהבה עצמית וקבלה עצמית הן תנאי לאהבה וקבלת כלפי אחר.
אל תהיי עצובה, את שוברת לי את הלב:-(
אולי את לא צריכה להתאבל על סופה של הילדות שלך. כי הילדות שנשארת בתוכך היא המקור לצחוקים הדביליים, להשתטויות המאושרות, לכל החיוכים היפים שלך 🙂
הילד העתידי שלך ישמח לקבל את החלק היפה הזה שבך!
אני מסכימה איתך שקבלה עצמית מובילה לאהבת האחר בצורה יותר עוצמתית. תקבלי גם את הילדה שבך וגם את הבוגרת – הן אותה בחורה, אותה תמר. אותה ילדה שצחקה כדבילית על המדרגות בביה"ס, ואותה בוגרת שצחקה על עצמה כאשר חשבה על זה בדיעבד (בעודה יושבת על המדרגות במקום אחר:-).
אני מצטערת שהיית צריכה לחוות את מה שחווית, וברור לי שזה השאיר בך חותם מאוד גדול. שהמחשבה על כך ש"עשית משהו לא נכון", שאולי את צריכה להתבגר ודי – רודפת אותך.
אבל לדעתי את לא עשית טעות. כי ילד מביאים עם תחושה של השלמה שלא הייתה בך באותה נקודת זמן. כשתהיי שלמה באמת, את תדעי. לא יהיה לך צורך בהקשבה לאחרים שאומרים ש"הגיע הזמן". הזמן שלך יגיע לבד, כשזה יהיה נכון מבחינתך. הבגרות הנפשית מגיעה עם הזמן, והיא לאו דווקא מראה לילדות את הדלת – לפעמים הן יכולות לחיות יחדיו תחת אותו גג.
הילד שלך יודה לך על כך שהמתנת עד הזמן הנכון, כי יהיה לך הרבה יותר לתת לו מאשר בתקופה בה את לא בטוחה מה את רוצה. כשאת תהיי הרבה יותר מאושרת, גם הוא יהיה הרבה יותר מאושר.
אני מאחלת לך שתפקחי את העיניים ותראי עד כמה את יפה, מחוץ ומפנים. הבגרות שלך לא מתבזבזת, כי היא רק התחילה – תני לעצמך צ"אנס 🙂
תודה רבה על התגובות החמות 🙂 אין לי מילים (וזה נדיר)