אסתי ג. חיים סופרת
החדר לא רחוק. עשר דקות הליכה. אבל איני הולכת לשם יותר. בעל- הבית טילפן. אני מבין שאת זקוקה למקום. אבל זה ענין של החלטה. הזמן נגמר. שאלתי אם אוכל לחזור. הוא אמר שלא. ענין משפחתי.
אני חולפת על פני הרחוב המוביל לחדר. מציירת את הדרך בדמיון. מסתכלת על כברת הדרך שעברתי בדרכי ממנו. כמה התרחקתי. הדרך רגילה. בתי שיכונים וחנויות. דוכן פלאפל. אף-פעם לא שמתי לב לדרך הזאת. חשבתי שתמיד אלך בה. כך, בטבעיות. הלוך-חזור. בשרבים הכבדים. בגשם המפלח את המטריה הנשברת. בכל סוגי מצב הרוח. ערה, קלה, סוערת.
אני מודדת את הזמן. חודשיים ללא החדר. שלושה חודשים בחוץ. ארבעה וחצי חודשים. לפעמים אני מדמיינת איך אני הולכת לשם ומתדפקת על הדלת. המקום שהיה שלי. שהייתי שלו.
אני שוקלת את העצב המצטבר. את אין האונים. אני רוצה את החדר שלי. למה אני לא יכולה לקבל את החדר שלי. המדרכות אפורות וריקות. אני הולכת. חוצה כבישים. בובות חלונות הראווה קורצות לי. את יכולה לקבל חתיכת חלון ראווה בהשאלה. לזמן קצוב. בלי רגשות עמוקים מידי. בלי הסטוריה. משהו פרקטי.
מודעות של חדרים להשכרה תלויות על עמודי חשמל. מציצות מן העיתון. חדרים יפים. משופצים. רצפת פרקט. מטבחון מאובזר. די-וי-די. מה לי חדרים אחרים.
אני תמיד מתחילה בכיכר. שבעה רחובות מן החדר. מתקרבת. מתקרבת. שלושה רחובות. שני רחובות. רחוב אחד. הנה דוכן הפלאפל. הנה חנות כלי המטבח. הנה המינימרקט. זרים קונים לחם. הולכים לחדרים אחרים.
אני מסיימת מול הבנין הישן. מרפסות סגורות בתריסי פלסטיק. עמודים מקולפי צבע. שם. בקומה העליונה מימין. אני נשענת על גדר האבן של הבנין ממול. בוחנת את המרפסת. בערב בוקע אור דקיק מבעד לחווקי התריס.
אני חושבת איך הייתי שם, בתוך החדר, כאילו לעולם לא אעזוב. אף-פעם לא התמסרתי כך לארבעה קירות. לפעמים, כשישבתי בכסא המרופד בד כחול, מול ערימת הדפים ומסך המחשב, חלפה בי מחשבה. מה אם תהיה רעידת אדמה והכול יתמוטט. מה אם מישהו יגיד לי ללכת. אבל המחשבות באו והלכו. הקירות היו כל-כך ברורים. החלטיים.
איך הייתי שם, בתוך החדר. התמונות על הקיר ניבטו אלי בהיסח דעת. התה המתוק בספלי הזכוכית. עוגיות החמאה. השפה הנשכחת. המים שקלחו מן הברז. האויר שזרם מן החלונות וחיתל את הגוף שלי. הוילונות. לטיפת האריחים את כפות הרגליים. המילים שנאמרו. משייטות כמו מלאכים על מסלול קרני השמש. המילים שנכתבו בעפרון דק כקורי עכביש. המילים שנמחקו. שהושלכו. שנשמרו.
אני נעה סביבו, מקיפה אותו בטבעות כאילו הוא טבור העולם. אבל הוא איננו טבור העולם. אפילו לא טבור הארץ. או טבור העיר. מדובר בסתם-חדר. קירות בהירים, מהוהים. נטול יחוד עיצובי. חדר ככל החדרים. ואני אומרת, הוא לא ראוי החדר הזה, להיות טבור עולמי. לגרום לי לנוע מקצווי העיר אליו וממנו. אני מתרחקת. מתרחקת. רחוב אחד. שני רחובות. שלושה. אני אומרת לעצמי סתם חדר. לא ראוי. ואני אומרת לעצמי. אבל הוא היה שלי. גם אם רק בהשאלה. כשאני כבר רחוקה מאוד, מחוץ לעיר, במקום בו אין חדרים רק שדות והרים, עדיין אני מודדת את המרחק אליו. מתאמת את הזמן על פיו כאילו היה גריניץ'. אני לא רוצה את החדר הזה. אני לא רוצה שום חדר. אני רחוקה כל-כך שאיני יכולה למנות את הרחובות והשדות וההרים המפרידים ביננו. אני מנסה להתפעל מן העולם. לשכוח את ארבעת הקירות שהיו פעם שלי. לשכוח את התה המתוק. את הכורסא. את המילים המשייטות על קרני השמש. את המילים שנכתבו שם. רק שם. כאילו נבעו מן הלבנים הישנות. מטיח הקיר. אני שונאת את החדר שלי. שנאלצתי לעזוב כשביקשו אותו בחזרה. שעזבתי. אספתי את המילים מהרצפה, מהדפים, מחוד העפרון, מסל האשפה. השלכתי לשקית ניילון. טרקתי את הדלת.
אני מחליטה להיות אזרחית העולם. חסרתבית. לפתוח את הקירות לעונות השנה המתחלפות. לגשם. לברקים. אני מנסה לקחת את המילים למקומות רחוקים. להכיר להן מילים אחרות, דוברות צרפתית או ספרדית או אמהרית. שתראינה עולם.
אני עולה על אוניה. הים מפריד ביני לבין החדר. כל העולם מפריד ביננו. בלילה, על הסיפון אני חולמת על החדר. איך אני חוזרת אליו. איך הוא מקבל אותי בין קירותיו כאילו לא עזבתי. אני נזכרת בשפה הנשכחת. אני נזכרת בצירופי מילים כמו 'בת-חורין'. אני מעדיפה להיות 'בת-חדר'. אני מגיעה ליעד. שוכרת חדר במלון. חדר זר. המילים מתכווצות שם. מפוחדות כמו גורי אוגרים עיוורים. בלילה אני מתגעגעת לקירות הספוגים בריחות החיים שנחיו בחדר שלי. הקירות במלון מדיפים ריח סינטטי של צבע פלסטי. אני מודדת מרחקים. כביש. עוד כביש. ים. עוד כביש. עיר. לילה ויום. אני יודעת שאוכל תמיד להעלות את מראה החדר, אוכל תמיד לכתוב אותו במילים. אבל לא אוכל לגעת. ככה זה עם חדר שהיה פעם. שלי. שסולקתי ממנו כשנסתיימה תקופת ההשאלה.
קיימים עצבונות גדולים מהסתלקות מחדר. אנשים סובלים רעב. חתולי רחוב לעולם אינם בפנים. תמיד בחוץ. אבל שם העולם היה רחוק ממני במידה, ובכל מקרה הרעב מציק. ואינני חתול.
אורות זרים ניבטים אלי מחלונות רבועים. אני נודדת על פני האדמה בצעד צ'פליני נוגה. אני יודעת שהמרחק ביני לבין החדר ישאר תמיד קבוע. גם אם אתרחק ואפול מקצה העולם.
כל הזכויות שמורות למחברת.
נפלא.
קיימים עצבונות גדולים מאלה, אבל יש מקום מיוחד לעצב על אובדנו של המקום המיוחד.
(כשהקטנה שלי החלה לינוק שיווקתי לגדולה את החיבור שבין הזרוע לבית החזה "כמקום המיוחד שלה", שהיא יכולה להיות בו במקביל לזה שקטנתנו יונקת. מדי פעם זה מצליח, המיתוג מחדש. אולי גם לך יצליח להשתכנע בחדר חדש).
תודה לך כנרת על התגובה והפתרון היפה שמצאת לבתך הקטנה. למעשה אין לי חדר משלי. אני כותבת בפינה בסלון. הפרידה היא מחדר מדומיין, או ממשהו אחר שאיננו מוחשי, אלא מקום בנפש.
אין ולא היה?
אוי לי, כי קראתי את המטאפורה כפשוטה. פדיחות.
אין זו כלל פדיחה, מפני שלא חשוב החדר אלא חסרונו גם אם הוא משהו אחר לגמרי כמו אהוב או הורה או בור שחור אחר. תגובתך היתה יפה משום היותה פרקטית ומשום שלחיק הזה שיזמת עבור ביתך, משתוקקים כולנו.