חלום גירוש העוני, מתוך 'שלושתם'

התמונות צפו מולו, מתבהרות והולכות. באיוולתו נפל מהאופניים ברחוב דומה לרחוב שלו, נפצע בברכיים ובידיים. הוא ידע שהוא צריך ללכת לפעולת המחתרת, אבל שכב על הספה בלי לזוז. מדובר היה בפעולה חשובה ביותר שנועדה לשנות את הלכי הרוח הקפיטליסטיים, למגר את העוני ולסיים את הכיבוש. אף שנותר מוטל על הספה, ולא היה מסוגל להניע רגל, ראה את הפעולה מתבצעת על ידי צללים שנעו בחושך והתיזו שפריץ מחתרתי של כתובות גרפיטי ענקיות על הקירות והגדרות. ראש הממשלה בדיוק חלף במכונית השרד שלו. הוא שרבב ראש מבעד לחלון המכונית ובהה בכתובות המרוססות, "הלאה הכיבוש!" "הלאה העוני!" "הלאה הניצול ושלטון ההון!" איזו אנרכיסטית טבעונית הוסיפה את הכיתוב, "הלאה הקרניבורים!"

המון כתובות. לא היה אפשר להימלט מהן. בכל אשר הביט ראש הממשלה, צצה כתובת "הלאה–" בכתב עגול ומהיר, מרוססת באדום ובשחור. הכתובות שעל הקיר הדהדו, לא נתנו לו מנוח. עוד כתובת ועוד אחת ועוד "הלאה העוני" על חומת בית ספר וקיר של בנק וקיר של בניין ותחנת אוטובוס. בלי הפסקה. פתאום טפח ראש הממשלה על מצחו ואמר בקול רם, וויי, איך לא חשבתי על זה? הלאה הכיבוש! הלאה העוני! קישטה, קישטה, עוני! קישטה, עוני, קישטה, בררר… לך מפה! והוא ביקש מהנהג שיעצור לרגע וצעק מבעד לחלון הפתוח בקול רם מאוד, הלאה העוני! קישטה!

אנשים בהו בו, אבל ערן ידע שתחושת השליחות מחלחלת לראש הממשלה בעצמות ובגרון. קישטה, עוני, קרא שוב רה"מ ומחא כף אל כף, כדי שהעוני ייבהל. כמה עוברי אורח הצטרפו אליו. ואחר כך עוד כמה. ערן זיהה בקהל כמה פרצופים מוכרים. סגן המנהל ה" טופז למשל, או דנצינגר, הבחור מהמחזור שלהם שנהרג במחסום. בבת אחת ליוותה מקהלת המונים את המכונית של רה"מ?? וקראה לעוני ולכיבוש להסתלק. זה יעזור, מלמל רה"מ??, זה יעזור, יטלטל את העוני שעד כה נתקל בהתנגדות מזערית, ישים לו גבולות, יחנך אותו, יאיים עליו אסטרטגית. כל כך פשוט. גאוני.

ממקומו ראה ערן את העוני, מין רכיכה אפורה גדולה, כמו גרב ניילון במילוי מוך סינתטי רק יותר נוזלי, חומק מן הבתים קצת מבויש, גולש במורד חדרי מדרגות חשוכים, שט על המדרכות המלוכלכות כמו מדוזה אפורה ומימית, נע בין העצים בשדרה, חוצה כבישים, ובדרך נוספים אליו עוד נחשי עוני אפורים וכהים, חסרי חוליות שנטשו את קורבנותיהם – הומלסים השקועים בשינה בפארקים, נשים חד-הוריות, כמו אמא של מאיה, שעובדות במשמרת לילה בניקיון, בבתי חולים או בחדרי משרדים ריקים או כקופאיות במרכולים הפתוחים עשרים וארבע שעות, רגליהן צבות ועפעפיהן טרוטים. העוני קיבל נפח. לאט לאט אסף צורה. זלג ברחובות, תמנון ענק, שחור, שהתעצם והתעצם עד שכיסה את הכבישים בעיסה בוצית, חלקלקה. המכוניות נבלמו בו, התנגשו זו בזו, ויצרו תאונת שרשרת אינסופית. מגדל בבל ממכוניות נערם ברחובות. ומיליוני אנשים ניצבו שכם אל שכם, והמשיכו לגרש את העוני. לטרנספר אותו. העוני התקדם, נע חרישית מעל המכוניות המעוכות ונוסעיהן, וראש הממשלה במכונית השרד שלו, אי-שם בתוך הערמה, לחש, קישטה, עוני, קישטה!

עד לרגע האחרון היה נאמן לחובתו הקדושה למיגור העוני. כמו בסרט, צפה ערן ולא האמין. הגוש הענקי כיסה את פני השמים והירח והכוכבים ולכד את האוויר המזוהם של העיר, שדמתה לעיר של באטמן, כהה וסגורה. בסוף הגיע העוני לחוף הים. החוף היה ריק מלבד כמה זוגות חבוקים וכמה חסרי בית שישנו מתחת לסככות. העוני החליק מתוכם, גלש אל החול בשקט, עוני קטן וממזרי, שלא רצה לעזוב. היה לו נוח בגוף הזה, היה לו נוח לקמט לאט את האדם שנשא אותו, בלי בושה, באדישות. חסר בית אחד התעורר והחל ממלמל את הסיפור שלו. ערן הקשיב, ברכיו מכוסות כתמי פולידין כתום, כמו כשהיה ילד ונפל בשיעורי ההתעמלות ובמשחקי תופסת.

האיש סיפר שהיה פעם אמיד. זעיר בורגני גאה הוא היה, מנהל חשבונות במשרדי הקק"ל. היתה לו אישה שהיתה גננת בגן חובה. היו לו שני ילדים ודירה בשכונה בשולי העיר. בלי להרגיש חדר העוני לביתו, לגופו, לחייו. בעקבות הבראת המשק, פוטר. אשתו חלתה והתרופות היו יקרות מדי. היא הלכה לעולמה, אבל העוני נשאר בעולמו. הילדים נשרו מבית הספר ומשרד הרווחה פינה אותם לפנימיות. הוא לא זוכר איך הגיע לחוף. בקיץ היה בסדר. הוא כמעט התיידד עם העוני שלו, אבל אז הגיע החורף, והוא קילל, עוף ממני, עוני בנזונה! אבל העוני לא עף. כנראה רק ראש ממשלה יכול לצוות על העוני להסתלק.

על הכביש, בשולי החוף, נאספו המונים וצעקו ססמאות. העוני הצעיר ניסה לחמוק חזרה לגוף השרוע, החליק סביבו כמו אפעה, אבל המקהלה הענקית לא הניחה לו. שפוף מהלחץ הפסיכולוגי התמזג העוני הקטן עם העוני הכללי. ההוראה נישאה ברוח הקלה, קישטה, עוני, עוני, הסתלק! היו שם חברי בנק"י ומק"י ומר"צ וישראל ביתנו, וסתם פעילי תרבות ופעילי ועד בית וועד הורים, אפילו חתולי חצרות ניצבו שם בין המפגינים, בסולידריות כנה. העוני לא עמד בזה. שלף קבלות, הוא עוני שומר חוק, קרא בקול אפור וצרוד. יש לו אישורים. אפשר היה לראות שהוא פגוע. שנים היה בטוח שהתקבל בברכה ושהוא כאן כדי להישאר. כמובן, לא יישאר היכן שאינו רצוי. ערן הביט לעוני בעיניים. בלי לשמוט את מבטו נע העוני כלווייתן אל קו המים. לווייתן מתאבד. הרואי. ממגר את עצמו, לא מסרב פקודה.

ראש הממשלה חולץ בשלום מרכב השרד המעוך. כמה שריטות בגפיים העליונות ובברכיים. אמרו שהיה לו מזל אדיר. הוא מלמל משהו בלי הפסקה. העיתונאים שהגיעו לראיין אותו והתלוו אליו באמבולנס שלקח אותו לבדיקות כיוונו מיקרופונים רגישים אל שפתיו ובשידור חי אפשר היה לשמוע: העוני עזב. אין עוני. עוני, קישטה!

הגוש האפור הכהה הלך וכוסה בקצף גלים לבן. לאט לאט נעלם במי הים התיכון, כמו ונוס ברוורס. 

כל הזכויות שמורות למחברת.