מתוך מוסף ספרים של 'הארץ'

קווין ברוקמייר. תירגם מאנגלית: גיל שמר. הוצאת זמורה-ביתן, 238 עמ", 84 שקלים

המוות הוא אי-הוודאות הוודאית מכל; לכולנו ידוע כי מתי שהוא ייקרע חוט הזמן האישי שלנו, אבל מה צפוי לנפש לאחר כליון הגוף – אין לדעת. על בסיס המיסתורין הזה נוסדו ושיגשגו דתות ומיתולוגיות ונוצרו יצירות אמנות וספרות.

עלילתו של הרומן "ההיסטוריה הקצרה של המתים" נעה בשני צירים מקבילים לכאורה: בבסיס הציר האחד עיר ששוליה אינם מוגדרים ושוכניה הם בני אדם שחצו את קו הגבול שבין החיים למוות, אך אינם מתים גמורים; הם ימשיכו לחיות, חיים ריאליסטיים לגמרי בעיר ריאליסטית לגמרי, כל עוד יישמרו בתודעתם ובזיכרונם של החיים בעולם "הרגיל". אלא שבעקבות וירוס קטלני שהופץ בעולם באמצעות בקבוקי משקה של חברת "קוקה קולה", נכחדת כל אוכלוסיית העולם, ותושבי עיר המתים-חיים מתמעטים ומתפוגגים מרגע לרגע, בעוברם לעולם המתים-של-ממש, עולם השכחה המוחלטת.

הציר הסיפורי השני הוא מסע ההישרדות של לורה בירד, חוקרת בעלי חיים, באנטארקטיקה. בירד היא חברת משלחת מחקר מטעם "קוקה קולה" – והיא יוצאת בעקבות שני שותפיה, שנעלמו בדרכם לבסיס האם. בירד אינה מודעת לעובדת היותה האדם האחרון בעולם. היא אינה יודעת כי אלה שנותרו בעיר הדמדומים תלויים בזיכרונה, וכי כל זמן שייזכרו בתודעתה יוכלו להמשיך בחייהם שם. הם יימוגו כאשר יכבה הזיכרון במוחה של בירד, כלומר כאשר יסתיימו חייה.

זהו אם כן ספר פוסט-אפוקליפטי המתואר מנקודת מבטם של אלה שאיבדו את חייהם, ולא רק אלה ששרדו; בסיסו הרעיוני של הרומן מבריק ומרתק – אין הוא עוסק דווקא במוות, אלא בזיכרון כגרעין הקיום האנושי, וכיצד מגלמים אנשים שונים תפקידים עיקריים ומשניים, לפעמים אף מקריים, בסיפור חייו של האדם, וביחסי הגומלין הלא מודעים בין החיים למתים, בין הזוכרים לזכורים. המוות הוודאי, הסופי, איננו פיסי – הכיליון המוחלט הוא רק התפוגגות מפני שאין מי שיזכור.

על אף היותו רומן בעל סממנים בדיוניים-פנטסטיים, הוא כתוב באופן ריאליסטי, ויזואלי מאוד. עיר החיים-המתים מתוארת כעיר שגרתית, שחיה את חייה. רוב התושבים עוסקים במה שחלמו לעשות ולא הצליחו לממש בחייהם – כמו אמה של לורה בירד, ש"חייה האמיתיים החלו לאחר מותה", או בעל המסעדה שלא מימש את תשוקתו בחייו. הדמויות השונות המאכלסות את העיר אינן קשורות זו לזו, אלא לעובדה שכולן הכירו את לורה בירד. החוטים בין הדמויות ללורה נקשרים לאט במהלך העלילה, ודמות שנראתה תלושה לחלוטין מוצאת את מקומה בפסיפס הזיכרון של בירד.

סיפור מסעה האחרון של לורה בירד קולנועי ממש. הידע שמפגין ברוקמייר במסע מסוג זה – על האבזור, מזג האוויר, מבנה השטח והסכנות האורבות – מהימן מאוד. ניתן לראות את המרחבים הריקים מאדם, לחוש את הקור הצורב, המקפיא. הבדידות הקיצונית של לורה במקום שכוח אל באנטארקטיקה מתגברת והופכת לבלתי אפשרית, כאשר מתברר שלא תפגוש עוד איש לעולם – פשוט מפני שכפי הנראה לא נותר אף איש חי. הבדידות הזאת יכולה להיות מוות כשלעצמה, מפני שנראה שאין מפחיד ממנה, אך תודעתה של לורה מצילה אותה. הזיכרונות החיים בתוכה הם הכוח המניע אותה. כך שלא רק אנשי עולם הצללים תלויים בלורה לקיומם, אלא בדרך משונה אף לורה תלויה בהם כדי להמשיך במסעה.

על אף יופיו הרעיוני של הספר, נדמה לעתים כי מעט מן הקור האנטארקטי דבק בסיפור. יש בו מידת ניכור מסוימת, ואין הוא מעורר חמלה כלפי הדמויות, אף לא כלפי לורה הנאבקת על חייה. אין זה סיפור בעל מהלכים או דמויות פסיכולוגיסטיות, וכל הדמויות בו נוטות לייצג דבר-מה, כמקובל ברומן פילוסופי. התרגום קולח, למעט שימוש בביטויים "סלנגיים" אחדים כמו "ערס" או "הלך עליו", שאינם מתאימים להוויית הספר.

באחד מקטעי הזיכרונות המתערבבים בהווה של מסע ההישרדות שלה, נזכרת לורה איך לכד חברה לוקה בלון שהתעופף מידה של ילדה אל מרומי הקומה העליונה של בניין רב-קומות, ושניהם מיהרו לרדת במעלית ולחפש את הילדה ברחובות, כשהבלון בידו של לוקה. הם מצאו את הילדה ואמה בפינת רחוב, ולוקה השיב לה את הבלון האבוד. "את יודעת, זה היה אולי הדבר הכי טוב שעשיתי עם החיים שלי", אמר לוקה ללורה את המשפט שלעולם לא תשכח. בעולם הזה, שכולו בלון מתעופף ברוח, ואיש אינו דואג באמת לזולתו, גם לנדב אסימון לגבר ברכבת התחתית הוא מעשה בעל משמעות.

ספרה של אסתי ג. חיים, "שלושתם", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים