מתוך האנתולוגיה "שם יש שושנים", סופרות ישראליות כותבות אירוטיקה שיצאה לאור ב2005כמדומני.

זרים

מאת: אסתי ג. חיים

כל הזכויות שמורות למחברת

.

בגלל שעון החורף מחשיך מוקדם. אני לא אוהבת חושך. אבל קל להיעלם 
בו. הלכתי מהר, כאילו אני צריכה להגיע לאיזה מקום, למשל לרופא 
שיניים. 
חציתי את כיכר רבין, שהיתה ריקה חוץ משלושה קשישים על ספסל וכמה יונים רעבות. הרוח של הסתיו ליטפה לי את הרגליים, עלתה למעלה, מתחת לחצאית, לתוך התחתונים. פעם, כשרק הגעתי לכאן, לפני שהכרתי את שאולי הייתי שוכבת על הגג ערומה, פותחת רגליים, נותנת לרוח ללטף לי את הגוף מבפנים.

ניסיתי ללכת מהר יותר, אבל הנשימה שלי נהייתה כבדה. אמרתי לעצמי, מה את עושה, הרי מאז ששאולי הלך, כל הזמן את רק מסתובבת. וכשאת לא מסתובבת, את זרוקה על המזרון בפינה של החדר, המזרון שספג את כל המיצים שלכם, ומחזיקה את היד במקום הכי ריק בגוף שלך. אי-אפשר ככה, את מוכרחה להתחיל להתאושש. אשה באה מולי, דוחפת עגלה עם תינוק. גם היא מיהרה, כנראה פחדה שהתינוק יתקרר מהרוח. התחלתי לבכות. בדיוק בשעה הזאת היה הטלפון מצלצל כל יום, והקול של שאולי, נמוך ושקט  מעבר לקו אומר לי, בואי. ואני הייתי באה.

בחלונות הראווה דלקו אורות, והבגדים והנעליים והספרים היו מסודרים יפה. אמרתי לעצמי, אולי את נכנסת, קונה לעצמך משהו חדש, משהו אדום. שאולי אהב כשבאתי אליו בשמלה האדומה, בלי תחתונים. הייתי מתכוננת הרבה לפגישות האלה אתו, עומדת מול המראה בדלת של הארון בחדר שלי, מורחת את העור בקרם עם ריח של בושם, מציירת לי קו שחור מתחת לעין ופס איילנר מעל, עושה צורה של השפתיים שלי עם עפרון ורוד וממלאה בפנים באודם הכי אדום, כמעט בורדו. אהבתי להכין את עצמי, כאילו אני מציירת לי עוד פנים על הפנים שלי, ושאולי לא ממש יכול לדעת מי אני באמת. הוא היה מפשיל את השמלה האדומה ומגלה את הגוף שלי לאט, לאט. מהר, לחשתי לו, מהר, רציתי שיטרוף אותי, שיזלול לי את כל הגוף, כבר לא הייתה לי סבלנות, אבל הוא שם אצבע אחת על הפה שלי, והמשיך לגעת בי לאט כמו נחש.

לא קניתי שום-דבר. הייתי מוכרחה לחסוך, כי לקחתי חופשה מהעבודה. לא הייתי מסוגלת לחזור לשם, הרי שם פגשתי את שאולי.

בשדרות-חן נסעו ילדים על אופניים, ואני כמעט התנגשתי בהם, כבר רציתי להגיע. בפתח של הגינה, ליד היכל התרבות, עמדתי רגע. היה לי אויר קר בחזה. הנה, עכשיו את יכולה להסתובב אחורה ולחזור לחדר שלך, ניסיתי לדבר אל עצמי. כבר התרגלתי לזה שהמחשבות יוצאות ממני בקול-רם ואנשים מסתכלים עלי כאילו אני איזה קוקו או משהו.

בהתחלה שאולי ראה אותי, ואני לא ראיתי אותו. הייתי מסיעה את העגלה עם המצעים הנקיים והמגבות במסדרון הארוך של המלון, נכנסת לחדרים המבולגנים, זורקת לשק את הסדינים המלוכלכים ומתחילה ליישר את הפינות של הסדינים החדשים. לפעמים הייתי אפילו נשכבת ככה, לרגע על המטה הענקית, מדמיינת את האנשים שיכנסו לחדר עוד מעט, אולי זוג אהובים סודי, שיש להם פגישה פעם בשבוע. קודם מגיע הגבר. הוא פותח את הדלת במפתח, יש מלונות שיש להם כרטיס מגנטי, כמו כספומט, במלון שעבדתי בו לא היה. הוא בערך בן חמישים, לבוש מכנסיים אפורים מבד גברדין או בד אלגנטי אחר של איש חשוב, וחולצה בצבע תכלת עם עניבה, אבל הוא נועל נעלי ספורט, "אדידס". הוא ניגש לחלון, מציץ למטה, לרחוב הרחוק וסוגר את הוילון הכהה, שלא יהיה מואר מידי. אחר כך הוא מסתכל על עצמו בראי הגדול באמבטיה, מתיישב בקצה המטה, מציץ בשעון המשוכלל על היד שלו, שעון שהוא גם סטופר, וטלפון, ואפילו מחשב נייד, ומחכה. כשהיא דופקת על הדלת הוא מזנק, אבל מרגיע את עצמו, והולך לאט, פותח לה את הדלת רק קצת. היא נדחקת בפתח הצר, בערך בת ארבעים אבל די יפה, מתלבשת כמו בחורה צעירה, בג"ינס וחולצת טריקו בצבע בורדו, קצת קצרה. הם עומדים לרגע אחד מול השני, והוא נוגע בבטן שלה שמציצה מהחולצה. אני אוהבת לפנטז איך הם נדבקים, גוף אל גוף, והשפתיים שלהם מתחברות, יונקות את פנים הפה, כמו ששאולי היה עושה לי. אני מדמיינת איך הם כבר ערומים, הגוף שלה דק כזה והגב שלו קצת רחב, מכסה אותה. הם ממשיכים להתנשק בעמידה, הבגדים מפוזרים סביבם, העניבה שלו זרוקה על הכסא של הטואלט. היא משמיעה קולות קטנים כמו גרגור של חיה, והוא שולח את היד שלו אל בין הרגליים שלה. כמה את רטובה הוא לוחש לה על האוזן, כמו ששאולי היה לוחש לי, והאצבע שלו נכנסת ויוצאת ממנה, בהתחלה לאט, ואחר-כך מהר יותר, מהר יותר. היא נאנחת בקול, ממלמלת את השם שלו, שאולי, ש-א-ו-ל-י בקול מרוסק, מזיזה את היד השניה שלו שתומכת במותניים שלה, למטה, אל בין הלחיים הרכות של התחת העגול וקצת רחב שלה.

אחרי זה הייתי קמה מהר, מיישרת את הסדין והשמיכה, ויוצאת מהחדר, ממשיכה לגרור את העגלה עם הסדינים והציפות במסדרון הארוך. כשהייתי גומרת, הייתי יורדת ללובי, לבושה כבר בבגדים שלי, לא בחלוק של העבודה, ומתפנקת בכורסא, שותה לאט כוס קולה שנתן לי מאיר מהבר, מציצה מסביב על האנשים, מנסה לנחש מי הזוג ההוא שדמיינתי, עושה את עצמי אורחת, בכלל לא חדרנית.

הרוח הפכה יותר חזקה, והעור שלי נהיה עור ברווז, אבל הלכתי ישר לשביל שמוביל לגן יעקוב החשוך כמו אולם של קולנוע בלי סרט, לא יודעת אם יהיה שם מישהו היום או לא.

חשבתי על שאולי, ואיך הוא ניגש אלי יום-אחד, התכופף ואמר, אני מסתכל עלייך כבר הרבה זמן, את בטח דוגמנית.

שאולי נראה כמו קאובוי אמריקאי, עם חולצת ג"ינס ומכנסי ג"ינס וכובע של קאובויים. הסתכלתי על הפנים שלו, אז, כשהתכופף אלי, וחשבתי כמה הוא יפה, למרות שהיה אפילו קצת מכוער, אבל היה לו מן מבט כזה שמיד רציתי שישאר. הוא נשאר והזמין לי עוד קולה ממאיר הברמן, ושאל, אז את תיירת פה? ואני התביישתי להגיד מה אני, ועשיתי "כן" עם הראש. –אתה תייר? שאלתי אותו, והוא אמר, אני עושה פה עסקים. יותר לא דיברנו, אבל כשגמרתי את הקולה הוא אמר "בואי", ואני באתי.

השביל היה חשוך כל-כך שבקושי יכולתי לראות לאן אני הולכת, וחשבתי למה לא מדליקים את הפנסים, אולי כי רק נראה מאוחר אבל בסך-הכל שש בערב. שאולי היה אוסף אותי כמו תינוקת, ומסביר לי שבגלל העסקים שלו נוכל להיפגש רק אחרי הצהריים או בערב. אחר-כך היה הופך אותי על הבטן ומלקק לי את הגב עד החריץ של התחת, ואחר-כך מפשיל מכנסיים ומזיין אותי מאחורה. כששכבנו על המטה הגדולה שלו בחדר, במלון, היה לוחש לי, אני מת עלייך, אני אקח אותך איתי לאל-פסו טקסס, אני יביא לך חיים אחרים לגמרי, ואני הייתי שמה ראש על החזה שלו ועוצמת עיניים. הוא נראה איש כזה, מאצו", חזק, אבל כשהוריד את הכובע, ואת החולצת-ג"ינס, ואת המכנסי-ג"ינס ואת התחתונים בצבע ג"ינס שלו, פתאום הוא היה הופך איש מבוגר קצת, עם שערות לבנות על החזה, ועיניים עצובות-מחייכות שלא נתנו לי ללכת. פעם, כשישב בכורסא, והושיב אותי עליו, אבל עם הגב אליו, החזיק את המותניים שלי, והרים והוריד אותי על הזין שלו כמו נדנדה, הסתכלתי למטה, על כפות הרגליים שלו שנחו על הרצפה, וראיתי את שני האגודלים שלו מכוונים אחד אל השני כמו רגלי איקס של ילד מתבייש שברח לו פיפי, וידעתי שהוא לא באמת חזק, אבל לא היה איכפת לי.

היו פעמים שהייתי עייפה או שהיה לי מחזור, או שאמרתי לעצמי, הוא אף-פעם לא יקח אותך לאל-פסו-טקסס, כשהוא יתקשר בטלפון, את לא עונה, וכשהטלפון היה מצלצל הייתי מסתכלת עליו רגע, מזנקת ומרימה את השפופרת. אחרי שהוא עזב את המלון, נמאס לו ממלונות, אמר לי, הוא בא אלי. חודש שלם היה אצלי, על המזרון. לפעמים, כשהייתי צועקת בקול, היה שם את היד הגדולה שלו על הפה שלי, לוחש, ששש, עוד מעט השכנים יקראו למשטרה. בסוף היה מוותר כי אהב את הצעקות שלי. לא היה שום חבר לפניו. בבית, אמא בכלל לא הרשתה לנו לפגוש בנים. מאז שאבא נעלם והשאיר אותה עם כל החמישה אחים ואיתי, היא רק אמרה, אף-פעם אל תתחתני. בשביל מה זה טוב. אחר-כך עזבתי לתל-אביב, והיא החזיקה לי את היד בתחנה המרכזית ואמרה, בלי בנים, הם רק יהרסו אותך, אל תעשי שטויות ותיזהרי מזרים את שומעת?! שלא תלכי לפארקים בחושך. שם הכי מסוכן. כשהייתי ילדה, אחרי שאבא עזב הייתי בורחת מהבית והולכת לגינה הקטנה ליד הבית-ספר. הייתי נשארת עד החושך ולא פחדתי בכלל. פעם היה שם איש אחד שישב על ספסל. היו לו המון שקיות מסביב, והוא היה לבוש שלושה מעילים אחד על השני למרות שלא היה חורף. שאלתי אותו למה הוא לובש את כל המעילים האלה והוא רק עשה "כן" עם הראש. סיפרתי לו שאבא שלי נסע לחוצלארץ ואני לא אראה אותו הרבה זמן, והוא עשה "כן" עם הראש. גם על האחים שלי סיפרתי לו ועל אמא שלי, איך היא יושבת בערב על הכסא במטבח ומדברת לעצמה, ואחר כך עושה תנועה כזאת עם היד וקמה ועוד פעם מתיישבת, לא מפסיקה עם האנחות שלה, עד שהיא משעינה את הראש על כפות הידיים ונרדמת, ככה, בישיבה, והאיש חייך אלי ועשה "כן" עם הראש. לפני שהלכתי רציתי לחבק אותו אבל הוא עשה "לא" עם הראש, אז שאלתי אם הוא רוצה שאני ארים את החצאית כמו שאני עושה לפעמים לאח שלי הקטן יוסי. הוא עשה "כן". באתי לגנה עוד כמה פעמים ופגשתי את האיש עם השקיות והמעילים והמשכתי לספר לו דברים, ולהוריד את המכנסיים של הטריינינג, רק שיראה, בלי לגעת. שאלתי אותו פעם דברים עליו, איך קוראים לו ואיפה הוא גר, אבל הוא עשה "לא" עם הראש. ביומולדת אחד-עשרה רצתי לגינה עם חתיכת עוגת שוקולד שאמא שלי עשתה בשבילי. החלטתי שבפעם הזאת אני אוציא ממנו את השם שלו ואם יש לו ילדים, וגם חיבוק אני אתן לו לכבוד היומולדת, אבל הגינה הייתה ריקה.

אמא שלי ליוותה אותי לאוטובוס לתל-אביב, ועל המדרגות היא אמרה עוד פעם תזהרי בעיר, במיוחד מאנשים שאת לא מכירה.

 באמת לא הכרתי אף-אחד בהתחלה. הייתי שוכבת על המזרון בחדר הזה שלי, וחולמת על מה יהיה, כל הזמן רק על זה חושבת. אחר-כך התחלתי ללכת לגן יעקוב, ולפעמים לשדרות של העיר, או לגן מאיר. הייתי יושבת על ספסל, בודקת את הפנים של האנשים. היו פעמים שהייתי מדברת עם מישהו, סתם, על זה שרק הגעתי, שאני מחפשת עבודה, שהים יפה ועושה לי להרגיש כאילו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, והיו פעמים שלא היה שם אף-אחד. אחר-כך מצאתי את העבודה במלון, והכרתי את שאולי. 

בבוקר התעוררתי ושאולי לא היה. ירד גשם. כל היום נשארתי שם, כמו סמרטוט וחשבתי איך בלילה הוא נגע בעור שלי והיה בתוכי פעם ועוד פעם, ונרדמנו, והוא העיר אותי עם הלשון שלו, ואחרי שגמרתי לחש, אני אקח אותך איתי לטקסס. ביקשתי ממנו שיספר לי על אל-פסו, אבל הוא עצם את העיניים, ואני שכבתי עוד קצת ערה, נהנית להרגיש את הגוף שלי, שרוצים אותו, שאני רוצה אותו, והתחלתי עוד פעם לנשק את החזה של שאולי עם השערות הלבנות, וירדתי לבטן, ועוד למטה, עד ששאולי התעורר. אחר כך נרדמתי בלי להתקלח ובלי לצחצח שיניים, הפה שלי קצת רטוב ממנו, וחלמתי על בית לבן וגדול באל-פסו, כל המשפחה שלי באה לבקר אותי, ואני בכלל לא צריכה יותר לעבוד, והשמש שם חזקה אפילו יותר מכאן, שמש צהובה וגדולה ישר בפרצוף שלי, וכל החלום נהיה צהוב כמו פילם שרוף. כשהתעוררתי הוא לא היה.

הגעתי לעץ הגדול מתחת לגשר, ובדיוק נדלק פנס אחד, קצת גמגם, כבה, ועד פעם נדלק, וראיתי על הספסל את האיש עם המעיל הארוך והסוודר הקרוע מציץ מתחת, והעגלה הישנה של הסופרמרקט מלאה בכל מיני חבילות עטופות בעיתונים. הוא שכב על שמיכה ישנה והיה מכורבל בתוך הגוף שלו כמו סדין מקומט. הוא היה מאוד שקט. לרגע פחדתי שאולי הוא מת, ונגעתי ברגל שלו. הוא זז קצת, ואני התרחקתי, מסתכלת על העץ הענקי, שאחרי הצוהריים יושבים עליו לפעמים ילדים, ועל הספסלים, ועל הבית-קפה מאחורה שפיזר קצת אור ומוסיקה של זמר אמריקאי, שכחתי איך קוראים לו, וחשבתי איך כל זה קרה, איך הכרתי את שאולי ואיך הייתי יכולה להיות אתו עכשיו שם, בטקסס, במטה הגדולה והורודה שלו, חיה חיים אחרים לגמרי. נגעתי בבטן שלי, מתחת לחולצה, אבל לא הרגשתי את הגוף, כמו אז, ששאולי רצה אותו, והכל התכוון אליו, לא רק בין הרגליים, גם השפתיים, האף, הלשון, השדיים, הפופיק, הבטן, התחת, אפילו האצבעות של הרגליים, וכשהייתי הולכת בשדרות חן או בשדרות רוטשילד הייתי מחייכת כמו טיפשה, ולא מסתכלת על אף-אחד, כל הזרים על הספסלים היו רק זרים, לא רעים ולא טובים.

התקרבתי לספסל של האיש בלי בית שישן שם. הסתכלתי על הפנים שלו. העיניים שלו היו עצומות והלחיים היו קצת מבריקות כאילו ירד עליהן גשם, אבל האויר היה יבש. הוא פקח לרגע את העפעפיים, ומיד ראיתי, למרות החושך את העיניים של שאולי עם המבט הזה שלא נתן לי ללכת. חשבתי על שאולי ואיך הלשון שלו נכנסה לפה שלי, כשנישק אותי בפעם הראשונה במלון. התכופפתי ונישקתי את השפתיים, שהיה להם טעם של ערק ומשהו קצת מלוח, אולי זיתים. הוא חיכה רגע, ואחר כך ענה לנשיקה שלי, ואני נשכבתי עליו, על הספסל, ודחפתי את הידיים שלי לתוך המעיל, מתחת לסוודר, מגיע לעור שהיה חלק ונעים כאילו הוא שייך לבחור צעיר, רק עם פנים של זקן. היד שלי ירדה עוד, נוגעת בשערות של הערווה, ובאיבר שגדל וגדל בתוך המכנסיים המסריחות. הוא התחיל לחבק אותי, ממשש לי את כל הגוף כמו מטורף, נאנח, אוי אוי, כאילו הוא עומד למות. שמתי את האצבע שלי על הפה שלו, שיהיה בשקט, ובלי להגיד שום-דבר, הפשלתי את המכנסיים ואת התחתונים והכנסתי את האיבר הדביק לפה שלי. לא נתתי לו לגמור, הרמתי את החולצה, ורכנתי עליו. הוא ינק את הפטמה שלי מהר, כמעט נשך אותי. הידיים שלו החזיקו אותי חזק מתחת לזרועות, קרוב לבתי השחי, כאילו פחד שאני אברח פתאום. הפשלתי את החצאית והתיישבתי עליו. גבר ואשה שיצאו מהבית-קפה עברו לידינו, ונדמה לי שאפילו הסתכלו וברחו מהר. לא היה איכפת לי. לא היה איכפת לי כלום. אחר-כך קמתי, ניגבתי את עצמי עם הבד של החצאית. הוא התרומם לחצי ישיבה. הי, הוא אמר בקול צרוד, כשהתרחקתי משם, הי, תבואי גם מחר-