שונא שינויים יחיה

 

 
שונאת שינויים.
פוחדת משינויים.
רק המחשבה על שינוי עושה לי קשה.
שינויים עושים אותי חולה והורסים לי את החיים.

משהו לא ברור ?

בואו נאמר שכשמזיזים לי את הגבינה, הדבר האחרון שנראה לי זה לנוע יחד איתה.
אני שואלת, מה חוסר עמוד השדרה הזה ?

אז נניח שגבינתי זזה. 
אוקיי, אני לא אומרת שהיא חייבת להיות כמוני ולאהוב סטביליות, אני לא אומרת שהיא חייבת
לנהוג בדיוק כמוני ותמיד להיות היכן שאני. יש לה אישיות משלה, בסדר. מקובל.
אבל האם זה אומר שאני ישר צריכה לנטוש את כל היקר לי, את כל אמונותי, הנוחות היחסית
שהצלחתי להשיג בעמל רב, את מעט החום שהצלחתי לאגור מהגשם והרוח המצליפים שבחוץ,
את המנוחה בספה הידידותית עם זוג נעלי הבית המוכרות בדירתי החייכנית,
ולנוע בעקבות איזו גבינה די בלתי צפויה, די גחמנית, בואו נודה, ובעיקר:
שאין לי מושג מה המסע בעקבותיה יוליד ?

למה לי ??

עכשיו, אתם חובבי רעיון השינוי המפוקפק 
(שמתרבים באופן הרסני לחלוטין בעולם חסר הרחמים הזה),
מיד תקפצו ותגידו: אבל בחיים אין ודאות, את חייבת לעשות צעד בכדי שתוכלי לדעת את הצעד הבא,
הפחד מהפחד הוא הכי נורא, הדבר הכי גרוע הוא ההיתקעות במקום, צעד קטן אחד גורר
הרבה צעדים קטנטנים אחריו, אין לדעת מה יילד יום,
וכיוצא באלה משפטים מכעיסים, מקוממים, חסרי אמפטיה, והמרגיז מכל: נכונים.

אני בכלל אומרת, בואו נפסיק להגיד משפטים "נכונים".
אנחנו כל הזמן אומרים משפטים "נכונים", אנחנו חכמים וקוראים ומבינים בפסיכולוגיה ופילוסופיה,
אפילו קראנו מי הזיז את הגבינה המחוררת שלי, אנחנו אפילו מצליחים לפעמים לשקר לעצמנו
שמצליחה לנו הגישה הזו.
במקרים הגרועים יותר, חלקנו אפילו מחליטים כל כך להלל את שיטת השינוי, עד כדי
הוצאת ספר שלם על שני עכברים משועממים שצועדים במבוכים והפצתו מיידית לכל העולם וגבינותיו, 
למען ייראו ויסבלו גם האחרים, כי למה שרק הסופר למוד השינויים יצטרך לפאקינג-לשנות.

[בואו נחקור קצת יותר לעומק למה מתכוונות הבריות כשהן אומרות שינוי, ונבין מדוע מושג השינוי
העכשווי, רע לנו.
האם יש מישהו שצריך שכנועים מיוחדים או נדרש למסעות צלב מיוחדים כאשר הוא עושה
דברים שהוא אוהב ? ובכן לא.
דברים שמקובלים עליו שכלית ורגשית ? גם לא.
מתי אנו נזקקים לשכנועים מיוחדים, זוכים לנזיפות מצד הסובבים והחברה כולה אם אנחנו לא
עושים, מה שמוביל להתחפרות יתר בעמדתנו הנוכחית ? ניחשתם נכון, כשמנסים
לאלץ אותנו בעדינות, לערוך שינוי:

"את לא מבינה שלא טוב לך ככה ?"
"אתה לא מבין שאתה צריך להחליף עבודה ?"
"למה את כל כך הרבה שנים באותה דירה ?"
"מערכת היחסים הזו חונקת אותך, אתה חייב שינוי"
"כיסוי המיטה הזה התיישן, את לא חושבת שהגיע הזמן להחליף ?"

כך הם מחפשים ומחפשים מה עלינו (עליהם) לשנות.
הרי לא תעלה בדעתו של בן עידננו המחשבה להגיד לך או לעצמו:
"בוא ננסה להישאר באותו המקום. אבל בדיוק. בלי התזוזות הטורדניות ההן של לחפש מה ואיפה ואיך
ולהביט כל הזמן לכל הצדדים בחיפוש וחיפוש שלעולם בעצם לא ייגמר.
בוא נראה מה זה עושה לנו. אולי תוך זמן קצר תתבהר התמונה, ואז נבין באופן ברור יותר
מה עלינו לעשות, ונעשה, בחדווה רבה. ייתכן גם שהתמונה לא תתבהר במשך הזמן הזה,
אבל העולם מטבעו נמצא מספיק בשינוי גם מסביבו של האדם-סרבן-השינוי, ועל כן מובטחים לו 
שינויים אפילו אם נשאר איתן בעמדתו החתרנית, ולא ביצע כל שינוי, ואפילו לא "זרם"
כאשר אין לו צל של מושג לאן בדיוק עליו לזרום. כן, בוא ננסה את זה, במילא אין הרבה מה להפסיד".]

מעתה כל פעם שיציעו לך, היה חזק ואמור:
"שינוי ? לא תודה. לא בשבילי",
וסגור את הדלת בפניו של סוכן-השינויים הטורדני, מבלי להתבייש.

זכור, הבושה היא אויבו הגדול של סרבן-השינויים, ועל כן עליך ללמוד להתמודד עימה היטב.

עתה תוכל להתרווח מחדש במקום הקבוע והחביב עליך ולעשות ככל שחפץ ליבך,
מתוך סטביליות מעוררת הערכה, וללא הפרעות מיותרות.