אחחח אמריקֶעע (או: קונטרול אוי וֶייי)

(מוקדש לסילביה)

במסגרת החופשה שנכפתה עלי בהרבה זמן האחרון, עסקתי כאמור בערב רב של תחומים.

אחד מהם מסב לי המון אושר וכייף, והוא לימוד של הכרת המחשב למתחילים, שזה אנשים
שלא העזו לגעת במחשב יותר מידי קודם, או סטודנטים לשם תגבור לפני מבחנים ודברים כאלה.

במסגרת הזו יצא לי להכיר כמה אנשים מקסימים ביותר ולפתח את כישוריי כמורה למחשבים
וכמגבירת בטחון עצמי אצל אנשים (משימת קודש בעיני).

לא ייאמן לאיזה סיטואציות יכול אדם להגיע כשהוא מרגיש בור בתחום מסויים.
החל מבהלה רק מלהתקרב למחשב, דרך לחיצה על מקש כלשהו ובריחה מאזור המחשב ושולחנו,
וכלה במשפטי מחץ כגון: "אני כזה אידיוט", "ילד בן 5 יודע דברים שאני לא", "עדיף שאת תעשי
ולא אני", "נדמה לי שיש הפסקת חשמל" וכיוצ"ב.

היה לי תלמיד, ילד גדול כבר, שהיה שמח כילד על כל הצלחה שנחל במחשב.
זה היה נעים לראות.

בעזרתו למדתי לקסיקון חדש.

כל תחכום חדש שהראיתי לו היה זוכה ל "אחחחחחחחח, אמריקעעעעע" ולהדלקת פייפ ריחני.
אחרי שיעור מוצלח במיוחד אמר לי: " כמה קונצים לימדת אותי היום".
אכן, קונדסית אנוכי.

יש תמיד את אלה שלא מעזים לעשות כלום במחשב, אבל ברגע שהם נוגעים בו,
הם משום מה מצליחים למחוק 300 קבצים בבת אחת, וללא כל יגיעה.
מיותר לציין שאם הייתי צריכה ללמד אותם למחוק קובץ אחד, היינו מתייגעים שני שיעורים תמימים
על המשימה.

למחוק קובץ זה קשה.
אבל למחוק 300 ספריות של מערכת ההפעלה ? אחח, זה קונץ קל.

אשה אחת מוכשרת במיוחד בחייה, אשת אשכולות, פחדה כל כך מהמחשב, שכל פעולה
שהעזה ולא הצליחה לה, היתה זועקת "אויויויייייייייייייייי" ומסבה את פניה וכל גופה הלאה מהמחשב
בשאט נפש.

לאחר כמה ריאקציות כאלה, החלטתי לגשת לטפל בבעיה.
ארבתי לאויויוייייייייייייייי הראשון שיוצא מפיה, וכשזה בא, מיד אמרתי לה ברכות: 
"בואי ניקח את האויויויייייייייי הזה, ונראה איך אפשר למצוא לו מענה".
לימדתי אותה CTRL Z, ביטול של פעולה קודמת במחשב.
קראנו לזה "קונטרול וואווווווווווו".

חברה שלי שמלמדת גם היא מחשבים, נתקלה רבות בקושי של תלמידים לבצע את הפעולה
הקרויה "דאבל קליק", הלא היא הלחיצה הכפולה על פריט כלשהו במחשב.

לאחר נסיונות סרק אינסופיים של התלמידה החרוצה, נקטה מורתה בהדמייה מוזיקלית
ולימדה אותה שאין מקישין "טיק………………..טיק", אלא "טיקטיק", בכדי להמחיש מהירות.

זה עבד.

אחרי כמה שיעורים כאלה אנחנו מתפלאות שאנחנו מגיעות לבתי תלמידינו ומוצאות
תלמיד מבועת שמחכה כבר יומיים לבואך, עומד ומצביע בפאניקה על מחשב מחליף צבעים, 
ברקע קולות של סירנה עולה ויורדת של התראה מסוכנת שנדבקת בוירוס "Trojan Horse",
על המסך כולו עשרות חלונות שמבקשים אישור מחיקה לכל ספריות מערכת ההפעלה שביקשת
זה עתה למחוק, וציור שלד מקועקע עם צלב קרס הולך ומשתלט על כל המסך כולו.

אתה מנסה להירגע ולהרגיע את התלמיד/ה שבע-הקונצים ושואל במתק שפתיים:
"ספרי לי, מה ניסית לעשות, גברת רובינסון? "
"אה, לפתוח מייל?" 
"לא נורא, לא קרה כלום, בואי נשב, נירגע, ונעשה את זה יחד צעד צעד, את תראי שזה לא מפחיד
כמו שחשבת".

לאחר עוד שלושה שיעורים מהסגנון הזה, כשאת מגיעה לבית התלמיד והוא מתלבט איך להפסיק
את פעולת ה IPOD סימולטנית בזמן שעובד הSCANNER וכיצד להדפיס 2000 כרטיסי
ביקור עם פרטיו האישיים ולשלוח לכל רשימת התפוצה שבאאוטלוק שלו,
וללנקק לכל חבריו בפורומים המקצועיים אליהם הוא משתייך ברשת,
את מבינה שהתלמיד עלה על מורהו, ואת בצרות,

ופונה לתור לך מרחבים חדשים.