החיים הפרועים של שנות ה 70 (בהשראת האחרון של אומי)

  
הזמן: אי שם בשנות ה70" העליזות (מידי).
המקום: בית ההורים
השעה: כל שעה שהיא אחרי "מבט" האלמותי.
צבעים שליטים: כתום, נצנצים.
מוזיקה: פרנק סינטרה, הכל עובר חביבי, צביקה פיק (לנועזים).

נגמרו החדשות, את מקולחת וריחנית מסבון נקה-7 ורוד, בפיג"מת פילים ממהרת לחדרך.
אורחים של ההורים נוקשים קלות על הדלת ופותחים בעצמם, במה שהיה נקרא אז "רכבת".
בשנות ה70" לא ממש נעלו דלתות, בוודאי שלא ביישוב ההוא בו גרנו,
גם לא ממש היו נוקשים עליהן, ואם כן, לא בדיוק ציפו לתשובה. 
אז היו פשוט נכנסים.
היהירים יותר היו נוקשים בקצב של "טדה דה דה דה, דה דדדדדדדדדם" ונכנסים בתרועה רמה.

כך לאט לאט היו נאספים, מגודלי שיער, לפעמים גם יחפים, חלקם בתסרוקות "אפרו" חדשניות,
השאר בלוק האקדמי של משקפיים גדולים על חוטם ושיער לא איייייי מסורק,
עטויי סוודרים ואפודות גדולים וחמושים בסנדלים.
אבל מה שאפיין את כולם היתה הסטלה העליזה של שנות ה 70" הצעקניות, 
בהן הארץ עוד היתה צעירה,
השמחה והתקווה גדולות, והאפשרויות בלתי מוגבלות.

בהכירה אותנו היתה מכינה אמא מבעוד מועד שאריות ופלים ותקרובת על השיש במטבח,
בתקווה שגם אם נעז ונצא מהחדר 
(רק בכדי לעקוף בביישנות מציצנית את הסלון ולהגיע לחדר השירותים), 
נסתפק בכיבוד שבמטבח ולא נשבית את שמחת העמלים  ונהרוס את הפרטייה הקטנה
של טרם יום עמל נוסף.

ומה שהעין המיומנת היתה מספיקה לקלוט בשבריר השנייה ההוא בין ההול המקיף את הסלון
בואך שירותימה, אויייה.

על כל שולחן קטן עם מפית תחרה בכל פינה רעננה, היו מונחים כלאחר כבוד, מי אם לא,
קרקרים עם "דיפים" שזה צלוחיות עם ממרחים תמוהים כגבינת-שום, גבינת-שמיר וכולי.
כל אורח היה נוטל קרקר, טובל בדיפ מסויים, נוגס, ומעביר שוב את הקרקר מלא הרוק שלו בעוד צלחת וחוזר חלילה.

עוד להיט היה "כדור הגבינה" שלו חלקו האורחים המשונים כבוד עז, ונדמה היה ככוכב הערב
הבלתי מעורער. הוא היה שוכן בשלמותו עטוף בנייר כסף ששיווה לו מראה מלכותי, במרכז
הסלון, עד לרגע האמת בו נפתח ונבצע לסכום חלקיו, וחולק לאורחים לאכילה מעודנת בקיסמים.

הוא עצמו היה פחות או יותר מורכב מאוסף גבינות אקראי שנקנה במכולת השכונתית פלוס כמה גרגרי אגוזי מלך, מעורבבים לכדי כדור, אבל מבין שיני האורחים אף אחד לא דקדק בפרטים.

אחרי כמה כוסיות "פנטזיה" משובחת 🙂
למי היה אכפת מאלו גבינות מורכב הכדור, מבחינתם היה מדובר במיטב תוצרת הולנד ובעידון אירופאי
פר אקסלנס.

בכלל, אז בארועים אכלו בקיסמים.
סנדביצ"ונים קטנים עם אותה גבינה מהמכולת וזית מגולען מעליה, (בארועים בהם פחות חפצה אמי ביקרם של האורחים, היא השאירה את הגרעינים, ואיפה שרק אפשר),
ננעצו בקיסם ונאכלו ברעש רב ע"י האורחים האנינים.

בשיאו של הערב הם היו צופים נדמה לי ב"עוד להיט" המהפכני דאז (עם להקת הפתיחה שלהם
והרקדן הבן שבאמצע….)

אחר כך תוצפתו כמה "משחקי חברה" תמוהים כדוגמת חלוקת לבבות חצויים מנייר לנוכחים
וחיפוש ה"חצי השני" של כל אחד, ועוד כמה אפטייזרים "רומנטיים" שבאופן בסיסי כנראה נלקחו
מהכשרה בסיסית בתנועות נוער בה היו מיומנים רוב האורחים.

אם עדיין היית נשארת ערה אחרי כל השעמום הזה……..
ידעת שהערב מתקרב לסיומו כשהיית מריחה את קפה ה"בוץ" ושומעת את עגלת התה
מתנדנדת לה על גלגלי העזר מהמטבח עדדד הסלון, ואת קרקושי הכפיות ושאלות ה"כמה סוכר"
"כמה חלב"  "בשבילי סוכרזית, לא ידעת שהתחלתי דיאטה"  נשאלות בעשרותיהן.

את בואו של הסיום הסופי והמנחם היו מסמלים קולות הפיצוח האגרסיביים של ה"פיצוחים",
גרעינים שחורים, פיסטוקים ושלל בוטנים, שפוצחו ע"י כל הנוכחים בהשתוללות חסרת רסן
ושאריותיהם יורקו לכל עבר, רוב הזמן לא נקלעו אל המטרה (צלוחית פיירקס תמימה אחת).

ככל שנקבה השיחה והויכוחים היו רמים יותר (אז היו מתווכחים המון בסלונים, האנשים עדיין
היו חדורי אידיאולוגיה, לא ממש חשוב איזו, בטלביזיה לא היה מה לראות, לא היה טלפון נייד ולא מחשב, כל מה שנשאר היה ממש להתרועע), ככה היתה מתאחרת שעת הסיום,
וכך התפצחו להם יותר גרעינים שחורים, במרבדים מרבדים של של שלכת ובלחות בלתי מתפשרת
היו נחות הקליפות באופן אקראי בצלוחיות, מביסות סופית את הערב, הסלון, את הוריי הטרוטים
(פעם אחרונה שאנחנו מארחים אצלנו) ולבסוף, אף את אחרון המתלהמים שפחות או יותר
היה נבעט החוצה ע"י שני הוריי יחד.

או אז אפשר היה להגיח לסלון, לזכות במבטי אהדה מחודשים משני ההורים ולחוות את המעניין מכל:
הריכולים של אחרי.

אחחחחחחחח, אלו היו ימים.