טראפלס חרובים (חלק ב')

"מרפאת אלרגיה?" נחרה בבוז הקולגה שלי.
"הם לא עוזרים כלום. דוקרים ודוקרים, לא מוצאים לך כמעט כלום, ואת ממשיכה לסבול".

סיפרה שהלכה לאיזו רופאה אלטרנטיבית, נקרא לה מרגלית. חרדית ירושלמית
משכונה בקצה היקום, וההיא בדקה לה רגישויות למזון בגוף בעזרת "אלקטרודות".
נתנה שם וטלפון, אמרה שהיא מצאה לה בדיוק למה היא אלרגית ומאז הדברים הולכים
ומשתפרים בקצב יוצא דופן.

בלי שום ציפיות ניגשתי לאינטרנט. בדקתי. מסתבר שהאשה בעלת שם ארצי לפחות
בתחום (BIORESONANCE) ועובדת עם מכשיר שנקרא BICOM.
זהו, קפאתי על מקומי. סיפרו לי על המכשיר כבר לפני כמה שנים, וידעתי שיש מרפאה
ברעננה שעושה את זה, אבל לא ידעתי שזה הגיע עד לירושלים לתוככי שכונה חרדית.
לפתע הבנתי באיזה עיתוי מדוייק נכנסה הקולגה ההיא למטבח באותו יום. 

התקשרתי ומיד קבעו לי תור ליום שלמחרת. ביקשו שאתלבש צנוע.
קיבלתי את זה בכייף, אחרי הכל, לא בכל יום את מגיעה לקבוע תור עם כזו מומחית.
אפילו התרגשתי.
בשעה המיועדת לקחתי מונית, אני לא מצויה בשכונות החרדיות, והייתי זקוקה למדריך
טיולים.
אפשר לומר שהתחלנו את הנסיעה מאחורי התחנה המרכזית מרחוב ירמיהו, ומאותו רגע, 
הנסיעה לא היתה גיאוגרפית, 
אלא ממש כמו במנהרה של אליס בארץ הפלאות, כך גלשנו במורד (או מעלה)
החרדיוּת, בינות סמטאות ועיקולים, נשים בשחור וכחול מגוהץ, בחום של 37 מעלות,
בגרביונים צמודים עבים.

"הגענו". 
ירדה החייזרית מהמונית, וכל הרחוב הס. מבטים מכל הכיוונים. ניגשתי לאחת הנשים
לשאול איפה המרפאה ההיא. היו כמה שניות של פליאה ו DELAY בזמן,
"החייזרית פנתה אליי !!", חשבה לעצמה הבחורה, וענתה, לא בלי ללוות
כל צעד שלי במבטים מקפידים. הידקתי את חולצת הטופ הארוכה האדומה לגופי, תיממתי את המבט
עוד יותר.

במרפאה התקבלתי בעליצות אם כי גם סקרנות מביטנית.
הגברת מרגלית הגיעה, מסתבר שהיא מדענית וגם מומחית בעשרות מיומנויות
מתחום הרפואה הסינית. כל עשרות תעודותיה מהוות קישוט על פני קירות המרפאה
הבסיסית, שנמצאה בשיכון רכבת מרובה דירות, דלות וכביסה.

אהבתי.
סוף סוף מקום לא פלצני.
מרגלית היא אשה צנועה ונעימה, מדענית כזו שעסוקה בדרוש בלבד. ללא שטויות.
לוקחת סכום לא גבוה מידי, ייתכן שאם היתה גרה ברמת אביב או משהו דומה, הסכום היה כפול.

לא הצלחתי לנתח או לחקור אותה כהרגלי, כי היא מאד לענין. מדענית.
זה היה ביזארי.
ישבנו בחדר הכי פשוט, הפריט הטכנולוגי היחיד בו היה כאמור המכשיר,
אני התבקשתי להחזיק מעין גלילי מתכת בידים, והיא אבחנה לי את מצב המערכות בגוף,
אחת אחת. קיבלתי אבחנה שנראתה לי מתאימה למה שידעתי על עצמי.
כולל קצת קריאת כף יד, לשון ועינים.
אחר כך הגיע השלב המעניין באמת.

מרגלית יצאה מהחדר, נועצה באחת מסוללת מזכירותיה, וחזרה עם שלל של עשרות או מאות של מבחנות קטנטנות, מעין בקבוקונים קטנים.
בכל בקבוק היתה דגימה של מאכל כלשהו. על כל בקבוק הודבקה מדבקה זעירה עם שם
המאכל.
"במבה"!! זעק אלי בקבוקון אחד, בכתב יד עגול ונשיי. "שתוק!" לעגתי לו, והסבתי את ראשי.

בבקבוק אחר היה לחוץ לו בוטן בודד, משווע לצאת ולהיאכל על ידי מעריץ שמותר לו,
ועליו הפתקית המאיימת "בוטנים !!!".

מרגלית חפנה בידיה כמה בקבוקונית כאלה, הכניסה בכל פעם אחד לתוך גליל מתכת, נתנה לי
לאחוז בקצה השני בעוד אחד כזה, ונגעה בידי בקצה של מעין עפרון מתכת (אני לא מבינה כלום
במדע, התיאורים יהיו מאד ילדותיים. ..)
הושמע צליל צווחני, והמחוג עלה אל מעל 50. הסתבר שזה אומר שהכל בסדר ואני לא רגישה למאכל.
ככה המשכנו ואני התחלתי להתרגל. בקבוקון מוכנס למיכל, אני ננגעת בקצה עפרון,
המכשיר מצווח והמאכל מותר לי.
לפתע נשמע צליל אנחה. חשבתי שהמכשיר קרס.
שאלתי אותה מה קרה.
היא אמרה: " חלב". "את אלרגית לחלב וכל מוצריו".
נו שוין, חשבתי. ידעתי את זה בעצם, סתם אני כבר 10 שנים שותה חלב סויה ומשתדלת
למעט בגבונה צהובה ובחמאה ?
אחר כך הם באו בזה אחר זה, כאילו שאבו עידוד מהראשון.
"קמח לבן", אנחה של המכשיר. "סוכר לבן !!", "במבה", ידעתי, "בוטן", מי צריך בכלל.
"חצילים", הרגשתי תמיד. "קולה", לא בריא, לא נורא.
"בירה שחורה ולבנה" – מה באמת ? מה אני אשתה בדייטים? 

"שוקולד חלב !!" צרח המכשיר. שאלתי בבהלה: "מרגלית, גם שוקולד וגם חלב ?"
אה, לא, רק שוקולד חלב לא. אמרתי לה שהתפללתי (!!) בדרך שהיא לא תאמר לי שוקולד בכלל,
אני הרי תלויה במאכל הספציפי הזה, ולא יכולה בלעדיו. כל ערב חפיסה ובאמצע היום חטיף.
מרגלית הביטה בי במבט מלא חמלה, והמשיכה …

המכשיר החל בשתיקות חשודות, האנחות התבלבלו עם התוכחות, והצרחות הלכו ונחלשו,
לפתע נהם המכשיר מתוכו:
"סויהההההההההההה". 
סויה ??? מה שאני שותה ומהדרת בו כבר יותר מ 10 שנים, רוטב סויה על אורז,
טופו בשביל החלבון והסידן, זה אסור לי ? מה יהיה ?
"אסור", פסקה מרגלית.
"אז מה אני אוכל?", שאלתי.
"חכי עד הסוף, תקבלי רשימת תחליפים", הפטירה ביובש.

ואסור מטוגן בשמן עמוק (נכון שצ'יפס זה לא שמן עמוק בכלל ? או שנטגן בשמן זית לא עמוק ?)
ואסור חריף בכלל, גם לא כמתאבנים.

המכשיר החל להתעייף סופית, הלך לו הקול והוא הפך צרוד. 
האזהרות הפכו צורמניות יותר ויותר
והצרחות שאמורות להצביע על כך שהמאכל מותר לך, הפכו דומות יותר ויותר לאזהרות.

לפתע נשמעה נביחה קלה ויבשושית.

"שוקולד", פסקה מרגלית.
"שוקולד אסור בכלל", הרחיבה.

"מה זאת אומרת?" הקשיתי. הנוסחא לא מובנת. ההנחיות לא ברורות לנבדק.
מה החציון, רווח הסמך, על סמך מה את והמכשיר שלך מדברים ?

קובית שוקולד מריר בודדה ומרוטה הציצה בביישנות מתוך בקבוקון בדיקה שבתוך מיכל מתכת.
"אם לי אסור לחיות וכל חיי אני מעבירה בתוך מבחנה, תעשי את המעט הזה ….",
כמו לחשה לי.

"בואי נאחד כוחות", לחשתי לה חזרה, אבל אז מרגלית כבר חטפה אותה והחזירה למגירת הבקבוקונים האסורים.
"להתר….." נשפתי.

אחרי הממצא הזה, הפכתי אפטית, לא היה אכפת לי כבר כלום.
"יוגורט", לא מצמצתי.
"תפוזים וקלמנטינה", מאי לי נפקא מינה.

מרגלית נקבה בשמם של עוד כשני מוצרים ואז דממה.
נטלה דף מצהיב למדי, ועליו כתבה בכתב יד את כל הממצאים, כתבה ששוקולד אפשר להחליף באבקת (!!) חרובים. 
כתבה חלב שיבולת שועל או אורז, 
בשלב הזה כבר הייתי ברוגז.
אמרתי שאנסה גם אני למצוא בחנויות הטבע תחליפים, 
כי סך הכל החיים יפים.

שום דבר לא הוקלד לשום מחשב, הכל נכתב על דפים מצהיבים ונמסר לי למשמרת.
צויידתי במיני טיפות וכדורים טבעוניים לבוקר ולערב,

אמרתי שלום למרגלית, ותודה רבה,
טראפלס חרובים, הנה זה בא !!!