מרילה ואני, שתי עתודאיות חנוניות, לפחות כך החתימו על הפרצוף שלנו בבקו"ם, סיימנו קורס קצינות, והגענו בגאווה, עם סיכת מם-מם ממורקת על הצווארון, לבסיס צפוני אחד, ונזרקנו ישירות לתוך קבוצה עוינת של צוערים וצוערות אפורי מדים ומצוחצחי סיכה אף הם.
מכל הקבוצה, רק אחד היה אלינו נחמד ומחייך. הוא הציג את עצמו בשם אל"ף, ומאותו רגע לא הפסיק לפטפט ולחייך. הוא היה שמנמן כזה, עם פרצוף ירח ידידותי: חיוך של אריק עם גבות של בנץ.
מין טיפוס נחמד שכזה. גם כשכולם היו מרוחקים ומסויגים עד מאוד, הוא שמח למצוא אצלנו אוזן פנויה וקשבת לסיפורי אמא שלו, שהייתה נוסעת בלונדון עם שלושה ילדים וסלים מלאים קניות, וכל זה במיני מיינור.
כיוון שצנחנו באיחור לקורס, היה שם אחד שקיבל עליו מטלה ללמד אותנו בלילות פיזיקה, עקרונות קשר ועוד כל מיני דברים מבהילים כמו טילים, פצצות ומוקשים.
בררררררר
אל"ף היה מצטרף אלינו לאותם שיעורים פרטיים בלילות, ומוסיף את הנופך משלו באמצעות מעשיות על מיתוסים ימיים ואגדות אורבניות מן הצי הציוני (למשל: הידעתם שלקצין הראשון באנייה אסור לעמוד דום כשמלך אנגליה עולה על הסיפון?)
אותי דווקא עניינו המעשיות, אבל האחרים בקבוצה, שהיו ענייניים ותכליתיים, היו תמיד אומרים: "נו, הכטשיטסו, לך מפה, אתה עם הסיפורים שלך. לא לומדים מהם שום דבר, ובבוקר יש מבחן. ואפילו אין לך סיכת מם-מם". חלקם אמרו את זה בנחמדות, חלקם בידידותיות, חלקם בעוינות. אבל כולם קראו לו הכטשיטסו. לא אל"ף.
יום אחד שאלה מרילה את הבנות בחדר, לפני השינה: "למה אתן קוראות לאלף הכטשיטסו ולא אלף?"
אמרה עינת בחיוך צופן סוד או הפתעה: "מחר בכיתה נספר לך. או יותר נכון – נראה לך".
הלכנו לישון בלי הרבה ציפיות.
למחרת בבוקר, בכיתה, אחרי שהתחיל השיעור, קראו לנו עינת וסיוון, שישבו בשולחן הראשון מימין, שנסתכל.
הסתכלנו עליהן, והן הצביעו על שולחנו של אלף, שהיה השולחן המרכזי בשורה הראשונה בכיתה. כיאה לחנון. על השולחן היה קלסר, ועל הקלסר, בצד העבה שלו, הצד שבספרים כתוב עליו בדרך כלל שם הספר, כדי שאם הוא עומד בספרייה תוכלו לזהות אותו: א" הכטשיטסו.
כתוב אז כתוב.
תהינו: "זה השם שלו?"
אמרו לנו: "חכו חכו בהפסקה".
(נבהלנו. ולא בכדי, מזל שהן הוסיפו גם את שתי המילים "נגלה לכן").
וכך הן סיפרו:
ביום הראשון של הקורס הן התיישבו בשולחן הראשון, ובשולחן לידן התיישב אחד בלי סיכת מם-מם. מיד
הוא סיפר להן שהוא היה בקורס חובלים (שזה מאוד מכובד בחיל הים), והיה שם מאוד מצטיין, אבל מכיוון שהיו לו כל מיני בעיות זניחות (כמו למשל שהוא היה מקיא ברגע שראה סיפון של אנייה), הוא הודח בשלב שדי היה קרוב לסיומו של הקורס. למזלו הגדול, הוא היה חבר מכיתה גימ"ל של הבת של איזה אדמירל, אז סידרו לו שבמקום שיעוף לסתם יחידה או שיאולץ ללכת לבה"ד 1 (שזה היה אז הבה"ד שתים עשרה של הבנים, שם מקבלים סיכום מם-מם אם משתדלים כמה שבועות או חודשים למשוך מינימום תשומת לב), הוא הופל ישירות להשלמה חילית, |
|
שזה מה שעוברים כל מיני בעלי אישיות מוחצנת וסיכת מם-מם בדרך לקבלה של פס מתכתי על הכתפיים, מה שאומר שהם קצינים בצה"ל לתפארת מדינת ישראל.
אחר כך הן שמו לב שעל הקלסר שלו, בצד ההוא שסיפרתי לכם, כתוב א" הכטשיטסו. עכשיו מה? הן זכרו שמפקד הקורס ביומן הקורס כשהקריא שמות אמר אל"ף הכט. וזה נראה להן מוזר, חשבו אולי הכט זה קיצור. שאלו אותו אם הוא יפני במוצאו, והוא אמר שמה פתאום ומאיפה הן הקריצו (כך אמרו אז) את הרעיון הזה.
הן הראו לו את הקלסר.
והוא פרץ בצחוק מאוזן: זה פשוט הקלרסר שלו מקורס חובלים, שבו הוא היה במגמת שיט במחזור ס"ו. זה הכול, פשוט לא היה לו מקום לרווחים.
זה הכול.
וזוהי רק ההקדמה.
אההההה 🙂
🙂
נו, נו, להתראות טובה.
בקרוב, בקרוב טובה
הדס מטס (אגב, שם מדליק שמיד מעלה חיוך כשאומרים אותו בקול רם בגלל המצלול והחרוז), סיפורך, בשל הנושא, החזירני לימיי בטירונות לפני למעלה מעשור. לדעתי אם תכתבי לא רק פרוזה אלא גם שירה, היא תהיה מרתקת ובעלת אופי סיפורי. אולי תנסי פעם.
שירה?
גדול עליי
תודה על הקרדיט שאת מעניקה לי,
שירה נראית לי אניגמה מוחלטת בהחלט
איך אמצא שם את דרכי?