היום נפלה לי שן

אוי וי, אמרתי לעצמי.

ושוב פעם אמרתי: אוי וי.

זה איום ונורא, שפתאום נופלת לך שן.

טוב, לא ממש שן, אלא כתר זמני שאני כבר חודשיים דוחה את הנסיעה להרכבת הקבוע שלו.

 

ש' אמר לי: "אין ברירה, חייבים לנסוע אל סטיב [רופא השיניים שלנו], הכיני את המזוודות".

אמרתי לו: "תן עוד במבה, בינתיים אני אחשוב קצת".

ככה חושבים בבתים שיש בהם ילדים קטנים. אוכלים עוד במבה או שתיים, ואז הבוטנים בלי צבעי מאכל עולים למוח והמחשבות מתבהרות (או ההפך).

עכשיו מה?

השן כאן יושבת על השולחן מולי, מסתכלת עליי.

התקשרתי כאחוזת תזזית אל סטיב, שאלתי אותו מה עושים, אם הוא מקבל פציינטים בביתו באישון לילה.

אמר לי: "מה פתאום? את חושבת שסתם הלכתי על רפואת שיניים ולא על כירורגיה או גריאטריה? אצלנו אין דחוף, יש רק דחוף מאוד

אצלי חולים לא מתים

מקסימום אם חסרה לך השן מסיבות אסטתיות, אפשר להדביק אותה במשחת שינים, אם במקרה לא בלעת אותה או שהיא נשטפה לך לכיור ומשם לביוב".

 

"במשחת שיניים?" ממש התפלאתי. כשהייתי ילדה היינו עושים בגן דבק מקמח ומים זה דבק של כורכי ספרים, כך אמרו לי אבל משחת שיניים? נו, מילא…   אני רצה להדביק