בננות - בלוגים / / האם זה נורמלי לצחוק לבד?
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

האם זה נורמלי לצחוק לבד?

פעם, כשעוד היה לי משרד (לפני שבועיים), קיבלתי דואל מאיש אחד ששמו דוד. הוא כתב אותו בעברית באותיות של אנגלית, וזה היה ממש שבירת שיניים. שלחתי לו מכתב עם אטאצ'מנט, ובמכתב עצמו אורתי לו שלום, ושיפתח בבקשה את האטאץ'.
וזהו.
הלכתי לעיסוקיי השונים והמשונים, וכשחזרתי חיכתה לי הודעה במשיבון: וואלה את עלא כיפק. כבר למעלה מחמישים שנה שלא קראו לי דביב. כבר קראו לי דביבי, אפילו דבוב. אבל דביב – יופי. זה נהדר. מצא חן בעיניי.
הסתכלתי בתיבת הדואל שלי בהודעות יוצאות, וחשכו עיניי: במקום לכתוב לו שלום דוד, כתבתי shalom daviv
פדחנות.
לא יודעת למה, אבל פדחנות.
מה שכן, נורא הצחיק אותי העניין הזה. 
הלכתי לשירותי הבנות. נוחיות זה לא שם המשחק שם, שלא תחשבו שאני סתם בוחרת מילים. כשהתכוונתי לצאת מהתא, פתאום אני נזכרת בדביב הזה, ומתחילה לצחוק.
אמרתי לעצמי: קחי נשימה עמוקה, תמחקי את החיוך מהפנים, אל תעזי לצאת מהתא הזה בעודך צוחקת, כי זה נראה רע. אנשים לא חושבים על מישהו שצוחק לבדו שהוא שפוי.
שיהיה לך ברור.
 
 
נשמתי. נשמתי. נשמתי. לא עזר. בכל פעם שנזכרתי בדביב הזה – עוד פעם התחלתי לצחוק. אני יודעת שזה לא מצחיק, אבל צחקתי נורא.
אז חיכיתי שזו בתא ליד תוריד את המים, הקשבתי לאיך היא פותחת את הברז, סוגרת אותו, תולשת מגבת נייר ומנגבת את הידיים, יוצאת
נשמתי עוד פעם עמוק ויצאתי.
פתחתי את הברז, ניסיתי להיות רצינית עם המים, אבל ברגע שהרמתי את העיניים למראה ראיתי חיוך רחב שמאיים להתפרץ שוב פעם בצחוק.
הרעיון הזה, של להסתתר בשירותים עד יעוור צחוק עורר בי פרץ נוסף של צחוק, וככה צחקתי לי כל הדרך אל שולחני, וייחלתי שאיש לא יפגשני בדרך.
 
עכשיו אני יושבת מול המסך וצוחקת בלי הפסקה. קרה לכם פעם כזה דבר?

6 תגובות

  1. לצחוק כל הדרך… זה המוטו..ולא משנה היכן, מתי, כיצד.
    לצחוק…זה בריא
    לצחוק…זה טבעי
    לצחוק…תמיד זה מאתגר
    לצחוק…זה מעשיר

    לצחוק כל הדרך אל הבנק
    לצחוק כל הלילה אל הבוקר
    לצחוק כל הזמן על עצמך
    לצחוק כל היום בעבודה
    לצחוק..זו התשובה

    בהצלחה

    א

  2. עכשיו ממש, בזכותך.
    אני כל כך אוהבת כשזה קורה. זה עושה לי את היום ממש!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס