ברוטב

אז זהו, שהגענו לארוחת חג באחוזת תזזית בלי להתריע מראש שזו ארוחת חג (הם התכוונו לסעוד בהרכב מלא כמו ארוחת יום שיש בצהרים רגילה. לבשתי את בגדי השבת שלי – חליפת מכנסיים שלא יסולאו בפז וז'קט ששווה את משקלו בזהב, בוורוד עשן עם משבצות אה-לה אינספקטור קלוזו.

הריצו מהר את ענתי להביא את סבא וספתה.

הריצה מהר גבירת האחוזה את עצמה למכולת (אזלה האקונומיקה).

הריצו מה את שני בניו של צ'רלי סטיוארט (היה שליו ושקט מדי).

הריץ אבי המשפחה שלוש סיגריות זו בזנבה של זו (לחץ, התרגשות).

הרצנו אנחנו את עצמנו במעלית

והגענו.

מה אומר לכם?

בשביל בית שלא התכונן בכלל לארוחת חג ופתאום נפלו עליו אורחים חשובים ושלושה ילדים הייתה שם ארוחת חג לעילא ולעילא: קניידלך במרק, ורניקעס עם צל קצוץ וכל מיני סלטים מטוגנים מבית היוצא של אמא סימה של ענתי, גולש "בשר עם תפוח אדמה", גפילטע-איש עם חזרת נגד סינוסים, קומפוט תפוחים בסוף, ועוד כהנה וכהנה באמצע.

מרוב שהארוחה הייתה לא מתוכננת, פתחו את השולחן המשושה, אבל לא לגודל הרגיל שלו אלא לשלושת-רבעי. אמנם אותו מספר אנשים צפוי להגיע, אבל אם יפתחו לגודל המלא, איך יזכרו שבאנו בלי לתכנן? ("ספתה קיבלה צו 8, זה מה שצ'רלי סטיוארט לימד את זאטוטיו לדקלם). אני, שרציתי להראות שלא מכל דבר צריך להיכנס לתזזית חדשה, פרשתי מפה וערכתי את השולחן. דא עקא: על פי רוב אנחנו מגיעים כשהשולחן כבר ערוך, ולכן אני לא ממש זוכרת ולא בקיאה מה נהוג לשים עליו, כמה וכיצד. וגם לא מה בא לפני מה ומה אסור לשכוח לשים על השולחן. בטח בארוחה שיש בה בשר עם תפוח אדמה ורוטב.

טוב, יושבים כולם לפי הסדר הרגיל: אבי המשפחה. לשמאלו אני, בפינה הקטומה, לידי ילדיי ומצדם השני האבא שלהם. בראש השני של השולחן יושב הסבא הגדול. הוא כבר אכל ארוחת צהרים כשהתעכבנו במעלית, כך הסבירו לנו כששאלתי למה לא פותחים את השולחן לגודלו המרבי. אבל הניחו לפניו צלחת, והוא אמא שהיה טעים. ליד סבא יושב צ'רלי סטיוארט ג'וניור הקטן (או לחלופין הגדול. תלוי מי ניצח בקרב האגרופנים לפני הארוחה). לידו – בן הזקונים של המשפחה, ולידו צ'רלי סטיוארט ג'וניור השני (או הראשון, שוב תלוי מי ניצח ובאיזה אמל"ח), וזה כדי שענתי תוכל לאכול בשקט את הדג החריף שהביאה מבית אמא סימה. שם היא יושבת, בתסרוקת החדשה שלה (בכל ארוחת צהרים יום-שישית יש לה תסרוקת חדשה), וכבר הגענו בחזרה לאדון האחוזה. מעליו עומדת ומלקטת מצלחתו גבירת האחוזה בזמן שהיא משלחת פקודות לעבר סנטה קלרה, שעומדת במטבח הצמוד לחדר האוכל ומדיחה כלים או מנגבת סכומים או מוזגת לצלחות או מביאה כוס מין למי שצועק (הזהרנו אתכם שהדג חריף). היא גם מביאה למי שרוצה את הסלט המטוגן של אמא סימה, שנמצא בצד האחר של השולחן, מעבירה את המלח מצד לצד, וכשאדון האחוזה קם לסיגרים וקוניאק בטרקלין, היא מתיישבת בכיסאו הנכבד וסועדת את לבה.

טוב, אבל אנחנו עדיין בשלב שלימיני יושב אדון האחוזה והמלחייה נמצאת בצד הרחוק של השולחן, אבל לא רחוק מדי, וסנטה קלרה במטבח ואני היחידה שעדיין מתביישת לתזז אותה, אז אני מתרוממת בעצמי ומושיטה יד אל המלח, ובינתיים שולי הז'קט הזכור לטוב מהפיסקה הפותחת משייטים ברוטב השמנוני של התפוח אדמה ובשר ששורה בצלחת, וכשאני מתיישבת באופן טבעי

שולי הז'קט חוזרים אל מקומם הטבעי – על הירכיים, מתחת למפה, הם מציירים קו עשיר, מתרחב ומתפשט, של רוטב אדום, מנוקד בפיסות תפוח אדמה ובשר פה ושם, כמו שנוהגים לומר מבקרי המסעדות. וכל זה על המפה, על השרוול ועל המכנסיים. אני יושבת המומה ובוהה בירך ימין שלי, שהכתם שעליה הולך וגדל,ה ולך ומתפשט, ותופס תאוצה באריג הטוויד המהוגן. ולא יודעת מה לעשות ! מרוב שאני מתביישת אני מסתכלת לצדדים, ולא מוצאת מפית כמו שיש לי תמיד ליד הצלחת כשאני אוכלת ליד השולחן הזה (מינוס גדול למי שערך את השולחן).

 

בצר לי, בתור הבנאדם הכי רחוק מן המטבח והכי כלוא בצד של הקיר, אחוזת חרדה שברגע שאקום יגלוש הרוטב במורד מכנסיי, ובלי שאני ממש רוצה למשוך תשומת לב, אני קוראת בזהירות, לפני שמישהו יבחין: "סנטה קלרה, את יכולה להביא לי מפית?"

לא שמעה הספתה, אבל אבי המשפחה שמע, והוא נורא רוצה לעזור, אבל

אבל

אבל

למה ככה?

הוא קם באופן הברור והבולט ביותר שיכול לעשות מישהו שבחיים לא יקום בזמן הארוחה כי מיד מביאי לו הכול,

רץ למטבח בצעקות שנשפך לי רוטב על המכנסיים. וגם על הז'קט.

מביא מאין-לי-מושג-איפה מגבת מוכתמת שכנראה בחשו באמצעותה את הדג החריף, אחרת איך תסבירו את העובדה שהכתם רק הלך וגדל וקיבל גם כתמי-בת באזורים סמוכים?

הוא הזעיק גם את גבירת האחוזה, שהייתה בדיוק עם האקונומיקה ביד כי כבר חצי שעה לא ניקו שם את השירותים, וקרא: "זהבה! מהר להביא את ספריי הפלאים שלך! היא שפכה על עצמה רוטב. גם על המכנסיים.גם על הז'קט! מהר! איפה הספריי שלך?!

יכולתי לקבור את עצמי מתחת לשולחן, אבל הסתכלתי שם רגע לפני ההתחפרות, וראיתי את כל המנות שהיו קודם בצלחותיהם של צ'רלי-סטיוארט הראשון, השני וגם האבא שלהם שנשרו לשם, וויתרתי.

סתם הפכתי לי לנציב מלח (נו, ככה הכול התחיל, לא?) ואמרתי שלא צריך ושיש לי ספריי כזה בבית, וגם ככה גבירת האחוזה לא מיהרה. היא קודם כול התיישבה ונאמה לי על כך שאיך זה אני לא מחזיקה שם מכנסיים נוספים למקרי חירום, הרי דברים כאלה קורים לי מפעם לפעם, ובגבות המרוטות שלה החוותה עוד הבעה קטנה של 'את-יודעת-למה-אני-מתכוונת-ומישהו-מועד-כמוך-צריך-להיות-מוכן עם חליפה נוספת כאן בארון'.

זה לא היה זכר ליציאת מרים אלא למקרה כאוב כמעט באותה מידה של סיר מלא צ'ורבה שהובלנו באוטו מהבית של סנטה קלרה לאחוזת תזזית והבחור היקר שלי לא ראה מהמורה בדרך וכל הסיר התהפך על חליפת המדים היחידה שהייתה לי שם, אי שם ואי אז בימים הרחוקים של שירותי הצבאי (למען הדיוק ההיסטורי, כמה שנים בעצם עברו מאז? – 18). טפו! באמת בתור מי שבכל 18 שנה שופכת על עצמה משהו הייתי צריכה להיות ערוכה יותר.

אחר כך קמו כולם ויצאו למרפסת לעשן, ולא הייתה לי ברירה אלא לקום. ועניתי, שכל הזמן הזה ישבה מולי ושמעה וחזתה במראות ובקולות אמרה לי: "היי, ראית שנשפך לך משהו על המכנס?"

אוף