שיא הרגש משורר

וּפֵשֶׁר הַמִּלִּים הוּא פִּשְׁרָם הַמְרַתֵּק שֶׁל הַמַּעֲשִׂים. כְּמוֹ לְהִתְעוֹרֵר וְלִשְׁטֹף אֶת הַפָּנִים, לְצַחְצֵחַ אֶת הַשִּׁנַּיִם, לְהַטְפִּיחַ אֶת הַשֵּׂעָר בְּמַיִם. לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לַבַּנְק, לַחֲזֹר בָּעֶרֶב וּלְהִוָּכַח אֵיךְ הַחַיִּים נוֹזְלִים מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.

   בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים אֲנִי קוֹרֵא אֶת "שׁוֹטְטוּת" שֶׁל וַלְטֶר בִּנְיָמִין. הָאֱמֶת לוֹמַר, רִשְׁמֵי נוֹסְעִים וְנַוָּדִים, דֶּרֶךְ הִתְבּוֹנְנוּתָם, תֵּאוּרֵיהֶם, מָשְׁכוּ אוֹתִי כִּבְחַבְלֵי-קֶסֶם מֵאָז וּמִתָּמִיד. יוֹתֵר מִכֹּל קָסַם לִי מֵמַד הַתְּנוּעָה: נָסְעוּ וְכָתְבוּ, הִפְלִיגוּ וְרָשְׁמוּ, רָכְבוּ וְתֵאֲרוּ, הָלְכוּ וְדִבְּרוּ, נָדְדוּ וְסִפְּרוּ. בֵּין שֶׁהָיוּ מְגַלֵּי-אֲרָצוֹת מְרֻפְּטֵי-לְבוּשׁ וּבֵין שֶׁהֶעֱדִיפוּ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן לַחְזֹר לְמִשְׂרָדָם בָּרֶגֶל, עֲנוּבִים וּמַדִּיפִים מֵי-קוֹלוֹן עַל הַמִּדְרָכוֹת שׁוֹתְתוֹת הַמַּיִם שֶׁל רְחוֹב ...

    שֶׁבַע בַּבֹּקֶר. אֲנִי הוֹלֵךְ לַבַּנְק.   רֵיחַ הַבֹּקֶר כְּמוֹ רֵיחַ הַדֶּשֶׁא הַקָּצוּר בְּאַפִּי.   מִי שֶׁקּוֹצֵר אֶת הַדֶּשֶׁא בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה יוֹדֵעַ אֶת עֶרְכָּהּ הַסְּגֻלִּי שֶׁל הָעֲבוֹדָה הַזּוֹ.   הוּא גַּם יוֹדֵעַ שֶׁרֵיחַ דֶּשֶׁא קָצוּר-טָרִי יָכוֹל לְהָפִיחַ נְשָׁמָה חֲדָשָׁה בְּלֵב מִי שֶׁהַשִּׁגְרָה חוֹנַקְתּוֹ.            

לכי להתכסות בכעסך. אני אשב פה,  מוצל באור ואקרא את מוספי-השבת. זהו אחד מאותם ערבים בהם זוקף ראשו הרצון המוכר להרעימך: להשאירך משיסת כל-הולך, חסרת ישע מול הלילה, החול והרוח ולהסתלק בשקט, רק בגדי לגופי, כשבאתי.

      פתאם החשיך והתכלת שקעה בין שערותיך והיה שקט כזה  והיה ריח כזה והכל כמו חיכה לי בדחילו שאתחיל לכתוב  ואני שלצייר איני יודע יכולתי ברגע זה רק לדאות  על כנפי-הדמיון  ולחוש ולמוש ולהריח את חכליל השקיעה הפלאי בחביון השערות.                                

  ילד בוכה מעביר בי פחד. הפחד הזה  בלתי ניתן למישוש, הוא מעיר אצלי את הגוף ועושה בי מערבולות. אני אדם שניזון מפחד. כל פעם שהרוח מייבבת בין התריסים אני מדליק את האור בחדרי במרפסת ויושב לכתוב שירים.  

  שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, אֱלֹקִים וַאֲנִי בָּרֶכֶב.   מְכוֹנִית אַחַת הֲזוּיָה עַל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, לִרְחוֹבוֹת.   בַּנּוֹף הַנֶּחְפָּז אֲחוֹרַנִּית אֲנִי קוֹלֵט רְמָזִים שֶׁל סַגְרִיר מְאֻפָּק, צִפֳּרֵי חֹרֶף רִאשׁוֹנוֹת.   אֲנִי מַעֲבִיר מַהֲלָךְ כְּאוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל אֱלֹקִים, חָשׁ אֵיךְ הַלֵּב מֵחִישׁ מְרוּצָתוֹ.    

    1 החלל הראשון שראיתי היה קלר. הוא היה מפקד הטנק, סגן, ואני שימשתי כתותחן. באותה-עת היינו שייכים לגדוד שריון שישב בביר-תמדה ונסענו על זחלים לכיוון הגזרה הדרומית של התעלה.   העליצות הראשונית של בני-תשחורת הששים לקרב, מנסים לשחזר את אופריית המלחמה הקודמת, התחלפה חיש-מהר בפחד משתק מפני הבלתי-ידוע.   הגענו ב-7.00 בערב לערך לסוללות העפר של התעלה. החושך ...

  הַמְּרִיבוֹת הַיְשָׁנוֹת חָרְשׁוּ פָּנֵינוּ בְּלֹא לְהַשְׁאִיר בָּהֶן סִימָן.   לֹא רָזוֹן פִּתְאוֹמִי, לֹא שִׁנּוּי מְיֻחָד בַּבְּגָדִים.   בְּעוֹד יָדֵךְ מַחֲלִיקָה בְּעֶדְנָה עַל הַלֹּבֶן שֶׁפָּשָׂה אֶצְלִי לָאַחֲרוֹנָה בַּצְּדָעַיִם   אֲנִי נִזְכָּר בִּיהוּדָה עַמִּיחַי מִתּוֹךְ 'עַכְשָׁו בָּרַעַשׁ': "…מֵרֹב שֶׁהוּא נִשְׂרַף בִּפְנִים נַעֲשָׂה רֹאשׁוֹ לָבָן כַּשֶּׁלֶג…"      

    הָרַכֶּבֶת שֶׁאֲנִי חוֹזֵר בָּהּ מִדֵּי עֶרֶב נוֹתֶנֶת לִי כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ. בְּכַרְטִיס אֶחָד אֲנִי נוֹסֵעַ הָלוֹךְ וָשׁוֹב.   הַבְּרוֹשִׁים בַּנְּסִיעָה  מוֹחֲאִים לִי כַּפַּיִם, טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹנוֹת מְקַפְּצוֹת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.   אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן שֶׁל הַ"לֹּא מְעַשְּׁנִים", צוֹחֵק לַנִּפְלָאוֹת שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּדֶּרֶךְ: צִפּוֹר חוֹנָה עַל גַּג, חָתוּל מְשַׁחֵר לְטֶרֶף.   כָּל מִינֵי דְּבָרִים שֶׁבְּקֶצֶב הַחַיִּים הַמְטֹרָף שֶׁלִּי אֲנִי לֹא תָּמִיד ...