שיא הרגש משורר

  שָׁכַבְתְּ עַל הַגַּב, יָדַיִךְ מַזִּיעוֹת מִתַּחַת לָעֹרֶף.   עֵינַיִךְ פְּקוּחוֹת אֶל הַחֲשֵׁכָה.   אוֹר הַכּוֹכָבִים נִמְהַל בְּאוֹרָהּ הַצְּהַבְהַב שֶׁל מְנוֹרַת הַקְּרִיאָה.   רֹאשֵׁךְ עַל הַכַּר סָמוּךְ כָּל כָּךְ לְשֶׁלִּי:   אֵינֵךְ יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ מְצַוַּחַת בְּשִׁגָּעוֹן בֵּין אוּנוֹת הַמֹּחַ.  

מַה יֵּשׁ לוֹמַר, רִגְעֵי הַנַּחַת הַמְעַטִּים שֶׁלִּי שֶׁצֹּרְפוּ בְּאֵשׁ הַקִּיּוּם הַיּוֹמְיוֹמִי   שׁוֹאֲבִים כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ בִּזְכוּת הַנַּחֲרָה הַקַּלָּה הַבּוֹקַעַת מֵחֲדַר הַיְלָדִים.   לִבִּי שֶׁהִתְבַּהֵם יוֹצֵא מֵחַדְרוֹ בִּמְרוּצָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת גּוּפָם הַמִּתְבַּגֵּר מַצְמִיחַ שֵׂעָר רִאשׁוֹן   תַּחַת בָּתֵּי-שֶׁחְיָם, עַל חָזָם, גַּבָּם וּבִשְׁאָר  הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים.    

 הַבֹּקֶר חָזַרְנוּ מִטְּבֶרְיָה. הַמִּזְוָדוֹת מֵאָחוֹר חָרְקוּ עִם כָּל תְּזוּזָה.   מְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא אֶת עֵינַיִךְ בַּמַּרְאָה שֶׁמֵּעַל הַנֶּהָג, הֵצַצְתִּי בִּגְנֵבָה לְעֶבְרֵךְ,   עֵינַיִךְ הַיְרֻקּוֹת, חֲתוּמוֹת בְּמַבָּע קָשֶׁה, עָקְבוּ בְּמַבָּט זְגוּגִי אַחַר פִּתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ.   בַּשֶּׁקֶט שֶׁל הַנְּסִיעָה אֲנִי שׁוֹאֵל עַצְמִי מַה קָּרָה, מַדּוּעַ לַעֲזָאזֵל הִפְסַקְתִּי לְהַשְׂבִּיעֵךְ רָצוֹן?