שיא הרגש משורר

אזכרה לאבא ואני מרים אבן ועוד אבן ושם על אבני מצבתו.   הרבה המתנתי לשעה הזו. אני כמו שתי רכבות שדוהרות זו מול זו, רק את שריקתן החדה אני שומע.   שלום, שלום אבא. אני מהנהן לך שלום בראשי הפנימי. בחוץ אי אפשר לראות עלי כלום, לא דמעה ולא כאב חיצוני.   פרקי-התהילים, איך לומר, אבא, הינם תחליף-דמעות בלבד לבכיי ...

מי שאמר שהעיניים הם ראי-הנפש,   לא טעה בהרבה, הוא טעה רק בעיתוי, הוא טעה רק ברגע האמירה.   הוא לא חשב שתצליח לבטא בשפה פשוטה משפט כל כך טעון:   "המספר הצבאי שלי, דומה למספר הכחול על אמת-היד של אבי".

השמש חותה גחלים על ראשך.   יש לך שני בנים אהובים, יש לך אשה אוהבת.   מה חסר לך בחיים האלה שאתה רץ בהם   חסר מנוחה נפשית, טרוף שדים אפלים, הלום סערות.

עונג-השבת שלי, ארוחת הבוקר בשבת. פניך נינוחים. הבית עשוי, הילדים רחוצים.   חלון-המטבח פתוח, רוח רכה מבדרת את שערותיך.   שלבי-התריס מחתכים את גופך בלונכיות-של-אור.   מבעד לשמלתך הדקה אני רואה איך רחמך קופץ בשמחה לקראתי.

זכרון ילדות: אני שוב בן שש. חצר גן-אסתר ברחוב אחד העם, ברחובות. מתחת לברזיה אני וכמה ילדים מיידים במשובה בוץ זה על זה.   ממרחק השנים איני יכול לשחזר מה הניע אותי לנטוש את המערכה בעיצומה, תחושה מוקדמת של ניצוד או אולי סתם רצון לשתות.   בפועל, כשכיליתי ליידות את הבוץ נמלטתי אל בית-השמוש של הבנות וקירצפתי עד הצפרניים את כפות-הידיים מן ...

בתצלום, על השידה בחדר, אני רואה ללא-הפסק את משה, אחיה הבכור של זהבה אשתי היקרה, שנפל במלחמת יום-כפור. אדם יפה, עיניו צוחקות מלבו. עיניו יפות ברוצן אל האין. שתיקתו כבדה כמו משאוי-ברזל. אלוקים, מתנצל מראש, אבל אני בדעה שחטאת לאח הזה וכן, לאביו ולאמו ששרדו את השואה, בעזבך אותו לנפשו.