שיא הרגש משורר

חצויה מן הלילה, את קמה ויושבת ובוהה במנורת-השולחן, משק-הגשם המתגבר מקיש באוזניך כמו היה מצילה. מן הקומה השתים עשרה את יכולה לשמוע את מצמוץ רגבי-האדמה מעלעים בתאוה עצומה את המים. אם תרדי עכשו תתקלי ראשונה בחשכה, אחר-כך בשלוליות המים. את שעמדת כמו מלאך חנון ליד מגופת-הגשם ונתת לו לרדת משך דקה, שברת בהסח-הדעת גם אצלי את השתיקה.

בתנועה ארוכה, לא-מודעת.   כחלזון איטי ורירי, אני מנשק את כף-רגלך.   סוחב כאותו חלזון את אהבתנו ארבעים שנה כמעט, בקונכייה על גבי.

הלילה מצאתיך לרגלי מיטתי, בוחן נעלי ורואה איך פשה בהן הרקב.   שורט בציפורניך את חודי המסמרים לראות כמה הבקיעו בעד העור הרך.   זה משליכני אחורה כמו במנהרת-זמן, לזכרון הימים הרחוקים ההם בהם חזרתי הביתה לחופשות מן הצבא.   איך, עם ברק לח בעינים היית מתנפל ראשונה על נעלי הצבא הגבוהות-המאובקות ומצחצן עד ברק.   כן, אבא. "אצחצח נעליך" ...

מאזין בנשימה נעתקת לבילי הולידיי שרה: "… אל תאיים עלי עם אהבה, בוא נמשיך רק ללכת בגשם…"   צער העולם, מבוכת התשוקה, תוגת העתיד. מציאות חולין נוגה, מחוספסת, נוקבת קרביים ונפש.   עליהם כתבה ושרה בדם-לבה, בקול חרוך מצער, הרואין, ג'ין וודקה, האשה השחורה, הנפלאה הזו.

זו הרגשה שלא תיאמן – אתה עומד בסמוך לג'ירפה, שני מטר וקצת גובהה,   מחזיק חתיכת ירק סתמי ביד ואז הג'ירפה, החיה הנפילה הזו, פשוט מתכופפת אליך ולוחכת אותו בעדנה אין קץ, ישר מכף ידך.   זו חוויה שקשה להלבישה במלים, שמציתה באופן הכי טהור והכי בסיסי את הילד שבך.   ברגע זה אתה מתרגש, לא בושה לומר, מתרגש כמו ...