AFTER HADES PARTY עולה מעולם המתים
כולם במחלקה עישנו. כשאתה נעול בין חומות הרודפות חומות, בין חומות האוכלות חומות ומולידות חומות חדשות, חי על כדורים שאת שמם אינך יודע, תמיד רדום, תמיד מוכה ואנוס ואבן מאירה את דרכך אל האַין, אבן בפני הרופאים והאחיות, אבן בלבם, אבן בלבך, ראוי שתלמד לעשן, ראוי שתעשן גם אם אינך סובל את ריח העשן, גם אם אתה חרד לבריאות גופך, גם אם עוד נותר שם משהו בפנים. עשן מרחף על פני האבן, זאת התמונה הבראשיתית שעליך לראות מדי יום, זה עולמך הנברא מחדש בכל הפסקת עישון, זה המרחב היחיד בו אתה חופשי לחלוטין ואח שחור לבוש לבן לא יוכל לקרוע אותך מעליו.
כאמור כולם במחלקה עישנו וכולם חיכו שהחצר הגדולה תיפתח פעם אחרונה לפני כיבוי האורות. התקבצנו ליד הדלת המובילה לחצר כמו כבשים נואשות. כל אחד החזיק סיגריה ביד ומדי פעם טעם אותה מתוך ייאוש. הביאו ארגז גדול מכוסה בבד כחול והעמידו אותו ליד הדלת. הארגז היה גדול דיו כדי להכיל חולה נפש עומד במלוא קומתו, הוא היה גדול דיו כדי להכיל את גופתו של חולה נפש, מקופלת כמו בובת בד. חסרת סבלנות, ניגשתי לאח ושאלתי אותו מבעד למחיצת זכוכית: "נצא היום?". הוא חייך ואמר במתיקות: "את תצאי היום. את תצאי היום לגמרי." תשובתו הותירה אותי מהורהרת, לאט עלתה בי חרדה. הלכתי לחדרי, פישפשתי מתחת לכרית והוצאתי משם חפיסת טארוט ישנה ומוכתמת. לקחו ממני כל מה שאפשר היה להתאבד בעזרתו והשאירו רק את הטארוט. טארוט לא הורגים ולא מזיקים, זה רק שעשוע שאין בו ממש. פתחתי פריסה קלטית. במיקום התוצאה היה קלף המוות. כולם יודעים שקלף המוות כמעט אף פעם לא מדבר על מוות פיזי, או לפחות ככה אומרים כדי להרגיע. באותו הרגע לא היה מי שירגיע אותי. קלף המוות דיבר על הארגז בגודל בן אדם שחיכה ליד הדלת, קלף המוות דיבר על תשובתו המוזרה של האח, קלף המוות דיבר על מוות, פשוטו כמשמעו. היה שם עוד קלף, עם ציור של אדם רכון ראש ולרגליו שלושה גביעים שנפלו וכל היין נשפך מהם. יין? או רעל?
פתחו את החצר ונשפכנו החוצה, מתרגשים ועולצים, מדליקים סיגריות זה מזה, משתלטים על החצר החשוכה. הביאו עגלות עם שתייה שונה מהרגיל. זה היה מיץ אדום שהכינו במיוחד בשבילינו, תמיד מכינים שתייה במיוחד בשבילינו, אבל אף פעם לא מיץ אדום, בדרך כלל זה שוקו או תה. נדרש הרבה זמן להכין את המיץ המיוחד, יותר מבדרך כלל. חיכינו ליד הדלת שעתיים מעבר למקובל, שעתיים עם הארגז הכחול, שעתיים של הכנת המיץ האדום במיוחד בשבילינו. כולם התנפלו על השתייה ועל הפרוסות עם שוקולד שנערמו על המגש. הלכתי אל הפינה הרחוקה בחצר ועישנתי שם בשקט. גדי, האח הנחמד, חייך לי מרחוק ובא אלי, דווקא אלי מכולם. "את לא רעבה?" הוא שאל. "לא" עניתי. "כדאי שתאכלי ותשתי משהו לפני השינה, עוד מעט סוגרים את המטבח, את יודעת". "זה בסדר" עניתי, "לא בא לי". הוא רצה לומר עוד משהו, אבל קמתי והלכתי לקצה השני של החצר. קיוויתי שאספיק לעשן כמה שיותר עד שיסגרו. פתאום ראיתי את גדי מתקרב אלי עם כוס שתייה ופרוסה. "תשתי" הוא אמר, "כבר כמעט לא נשאר". לקחתי את המתת מידו וברגע שהסתובב, שמתי את הכול על הדשא מתחת לכסא. אחר כך שוב החלפתי מקום והייתי רחוקה מכולם. התבוננתי בעדר שעט על העגלות. אכלו הכול, שתו הכול, אבל אף אחד לא נגע בקנקן שעמד בצד. שאר הקנקנים ננטשו מרוקנים והפוכים על העגלות ומסביב, חולים התחננו לעוד שתייה, אבל הקנקן הזה עמד מלא, לא נגעו בו, לא דיברו עליו, התעלמו מקיומו לחלוטין. הזייה. נכנס חולה שלא הכרתי, כנראה אושפז ממש היום, מזג מיץ מהקנקן המלא וניגש אלי. הוא הציע לי לשתות. לקחתי את הכוס מידו, התחלתי לקרב אותה אל פי ופתאום הפלתי. כמו בקלף טארוט. כוס פלסטיק התגלגלה על הקרקע ולרגע הפכה לגביע מוכסף עם יין מורעל שנשפך וצרב את הדשא. הייתי רכונת ראש ועטיתי גלימה, קדרות אפפה אותי לנוכח המוות הדוהר אליי על סוסו הלבן לאורך החצר. החולה החדש חייך וחזר לקנקן שכבר לא היה מלא לגמרי. הוא מזג עוד כוס ושוב ניגש אליי. גם אותה לקחתי והפלתי שוב. עוד גביע התגלגל לרגליי, התעטפתי בגלימה והלכתי משם למיטתי השקטה חסרת החלומות.
הארגז נעלם ולא הופיע שוב לעולם. בתולדות מחלתי שהיו רווית פרטים זניחים רבים, לא נמצאה אף מילה על חפיסת הטארוט בה שיחקתי לאורך כל האישפוז.
שרה אהבתי את הקטע הזה שכבר מכותרתו מוליך אותנו לאווירה מיסטית מעורפלת של אסון האמונה הטפלה הרואה במספר 13 מספר הרה גורל וביהדות הוא דווקא מספר מזל וברכה 13- גיל מצוות 13 היא הגימטריה של המילה אהבה ,אבל הגיבורה שלך שבויה בהזיה שלה שאסון ממשמש ובא וכל פריט במציאות הופך סימן וסמל ליום מותה הארגז בפתח הדלת המעורר אסוציאציה של ארון קבורה , המיץ האדום שהיא מסרבת לגעת בו והוא מתקשר אסוציאטיבית לדם וקרבנות(מיתוס נוצרי- דמו של הצלוב)
הצלחת בסיפורך ליצור אווירה אותנטית של סיוט פנימי ערפול ופחד אהבתי איך שעשית זאת שרהלה
אהבתי מאוד את הפתיח של הספור יש בו פנינים ממש
האבן והחומות והעשן המרחף על פני האבן שהוא מעין וראסיה פרודית על עמוד העשן שניווט את הדרך לאבותינו התועים במדבר
והנה הגבורה שלך סגורה במדבר הצחיח הזה ומי ינווט אותה היא כלואה בחומות חימר(כמו בשיר של מרגו) של עצמה
בחומות האוכלות חומות ואבן מאירה את דרכה אל האין
הייתי משפצת את משפט הסיום אני סומכת עליך שתמצאי איזהו פנינה לסיים בה
אהבתי את הקטע יש בו כאב ואת מצליחה להעביר אותו לקורא
תודה, חנה.
ניתוח מדהים!!!
אני שמחה שהכול עובר בדיוק כמו שתכננתי.
באשר למשפט סיום, אני בהחלט אחשוב על משהו.
תודה ענקית!!!♥
שרה,
זה טוב. מעניין, מרתק ליתר דיוק.
נשמע [עם הקטע הקודם] כחלק מנובלה או רומן.
רות.
תודה, רות.
זה בהחלט יהיה רומן.
או אולי קובץ סיפורים, עוד לא החלטתי.
בכל אופן, זה יהיה ספר שלם
זה לא קטע חד פעמי.
אירה , זה נפלא , כתיבה מצויינת.
תודה שגיא:-)