עשב הלהבה

דקלה הייתה ילדה קטנה בגוף של אישה צעירה. פניה היו תמימות, תנועותיה נוגעות ללב, מילותיה משובשות כדרך ילדים. המחלקה הייתה שלה. כל החדרים, כל החלונות היו שייכים לה. בית הבובות של ילדה משוגעת. היא חיבקה את אחי המחמד שלה, משכה בשערותיהם, הפכה את כדור השלג וצפתה בחולי נפש עפים בזרועות פרושות ונופלים על תקרת המחלקה כמו ציפורים ירויות. היא אף פעם לא יצאה. החיים בחוץ היו זרים ומעורפלים, חסר בהם הסדר המושלם של המחלקה הסגורה, השגרה האוטומטית המרגיעה. פעם, כשדקלה נאלצה לצאת, היא אבדה בתהו. העיר לא הייתה ניתנת לשליטתה הריבונית, הרחובות התפתלו עד אינסוף ולא הובילו לא לחדר האוכל ולא לחצר וחלונות היו פתוחים להחריד על ידי חולי הנפש פורקי העול שגרו בעיר. דקלה הייתה לחוצה כשהביאו אותה להוסטל, אבל נרגעה מעט אחרי שהכירה את אילנית ואת חזירי הים שלה. ילדות בנות שלושים שיחקו על הדשא וחיות שמנמנות ליקקו את אצבעותיהן. כעבור שעתיים דקלה הלכה לאיבוד ונמצאה מבתרת את גופו של חזיר הים בשבר זכוכית. אופי ההתעללות ועוצמת האכזריות זיעזעו את הרופאים והוחלט להחזיר את דקלה לבית חולים. זמן רב היא נחה באווירה מוכרת וביתית של המחלקה וכשיצאה שוב, הבלבול והאכזריות חזרו על עצמם. מאז דקלה גרה בבית חולים. היא המציאה את עשב הלהבה או משחק המיץ האדום. חולה נפש שותה שיקוי העשבים שמכינים במיוחד בשבילו ואש עולה בגופו, מאירה את החצר האפלה, את החולים המאובנים על הספסלים, את דקלה הרוקדת נוכח פנים מתעוותות. אחר כך זה פשוט דקלה וחזיר הים, זכוכית ירוקה וזהרורים, ולב נפער. אחת החולות מגלמת את אילנית וחברות מתוקה צונחת על האיברים הבוערים.