AFTER HADES PARTY עולה מעולם המתים
חזרתי לחצר, הדלקתי סיגריה ובכי נואש פרץ ממני. כולם שאלו אותי למה אני בוכה, גם יורי שאל וסיפרתי לו. הוא אמר: "אנשים לא אלימים לא מגיעים לכאן. אולי באמת איימת על מישהו?" נשבעתי לו בדמעות שלא, שיסתכל עלי, כמה אני שקטה וחלשה, מנסה לא לתפוס מקום של אחרים, מה לי ולאיומים?! ניגש אלינו בחור רזה וגבוה ושאל ברוסית למה אני בוכה. יורי סיפר לו בקצרה והבחור אמר לי כמה מילים חמות והציע לי קפה. כשהוא הלך להכין קפה, יורי אמר לי ששמו פישמן, הוא זה עתה השתחרר מהכלא והוא המנהיג כאן. ואם אצמד אליו, לא יאונה לי כל רע. עם פישמן תמיד יהיו לי סיגריות וקפה, אוכל והשפעה וכל מה שארצה בו.
פתחו את החצר הפנימית הקטנה (היה כבר ערב שבת) ויצאתי לעשן. החצר הקטנה הייתה קוביית אבן אטומה מארבע רוחות ורק למעלה היו שמיים פתוחים, ממש כמו בסרטים על בתי כלא. עמד שם כסא אחד ושתי קוביות אבן גדולות שעליהן אפשר היה לשבת. לא היה מסתור מהשמש, אם רצית לעשן, היית חייב להתבשל חיים על האבנים הלוהטות. פישמן ונטלי עישנו על הקוביות ורבו. הם צעקו משהו על הקפה והשוקולד שפישמן מספק לנטלי ובתמורה מתייחס אליה בזלזול, פוגע ומעליב. הוא צעק עליה ומשך לה בקוקו בכוח והיא התחילה לבכות. ניצלתי את הרגע בו פישמן הלך לקצה השני של החצר וניגשתי לנטלי. היא בכתה. חיבקתי אותה ולחשתי לה שהיא לא צריכה לתת לפישמן להתייחס אליה ככה. שום שוקולד לא שווה את זה. את יכולה להיות אדון לעצמך, אמרתי לה. את לא צריכה אותו. פישמן שמע את זה וניגש אלינו. "מה את מתערבת?" אמר לי בתוקפנות "אני מכיר אותה מגיל קטן, גדלנו באותה שכונה, היא כמו אחותי הקטנה". "לא היית צריך למשוך לה בשיער" אמרתי. "מההה?!" הוא שאל באיום וחזרתי על המשפט. חשבתי שהוא יתקוף אותי, אבל הוא דווקא נרגע ושתק. הלכתי לכסא שעמד בפינה, ישבתי ועישנתי. נטלי ופישמן המשיכו לריב, התלהמו, הצעקות התגברו, פישמן צעק לה משהו מעליב במיוחד ונכנס למחלקה. נטלי בכתה בקול רם, בכי מופגן ומוגזם, משהו היה מוזר לי בבכי הזה. כאילו היה לא אמיתי. לא ניגשתי אליה, כיביתי את הסיגריה ונכנסתי למחלקה.
קטעים
בבוקר פתחו את החצר ויצאנו לעשן. הייתה רק מצית אחת, אצל האח, הוא הדליק סיגריה לכמה אנשים וכולנו הדלקנו אחד מהשני. זה היה יפה, שתי סיגריות נפגשות וביניהן פורצת אש. ניגש אלי בחור בשם יורי והתחלנו לדבר ברוסית. הוא אמר לי להזהר מאנשים במחלקה. יש כאן הרבה פושעים מסוכנים ואלימים. זאת מחלקה לאלה המסוכנים לעצמם או לחברה. עדיף להתבודד ולא לפנות לאף אחד. אם משהו לא ימצא חן בעיניהם, הם עלולים להרים יד ואפילו להרוג. פתאום קראו לי לטלפון. אמא שלי התקשרה. רצתי לדבר איתה, ביקשתי שתוציא אותי מכאן, יש כאן פושעים ואני מפחדת. היא כאילו לא הבינה. אמרה לי: "תנסי להתחבר עם אנשים, אל תהיי לבד." קולה היה אדיש וקר. היא אמרה שסיפרו להם שאיימתי על אנשי הצוות בסכין, חוץ ממכתב ההתאבדות השארתי גם מכתב איום לצוות. הזדעזעתי, ניסיתי לומר לה שזה שקר, היא הרי יודעת שאני לא מסוגלת לאיים על אף אחד, אני אדם שקט וכנוע ובכלל לא אלים. היא אמרה: "תעשי חשבון נפש ותתחרטי על מעשייך. יוקל לך" וניתקה. עמדתי המומה ליד הטלפון הכבוי. משהו מוזר קורה פה. אמא שלי אף פעם לא משתמשת במושג "חשבון נפש". לדעתי היא לא יודעת על קיומו של המושג הזה. והקול שלה כל כך קר, מתכתי.
בערב יצאתי שוב לחצר הקטנה. שוב היה שם פישמן, ואורי, גבר מבוגר קטן מימדים, בלי יד אחת. הוא רצה לשבת על הכסא היחיד ופישמן לא נתן לו, הוציא מתחתיו את הכסא בכוח עד שאורי כמעט נפל. אמרתי לו: "עזוב אותו, תן לו לשבת" והורדתי את ידיו מהכסא. להפתעתי, פישמן לא התנגד ולא נלחם בי. הוריד את ידיו בהכנעה, כמו ילד טוב. נוצרה בי תחושה שהוא לגמרי לא מסוכן למרות מה שיורי סיפר עליו. הייתה לי תחושה מאוד מוגנת, הרגשתי שאני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי במחלקה הזאת. "למה אתה עושה את זה?" שאלתי את פישמן "למה אתה מפריע לו?" "אני סתם" הוא אמר "אני שחקן" והמשיך למלמל שטויות. "די" אמרתי "אני מבינה מה קורה כאן". "מה קורה כאן?" הוא שאל. "אתה לא מסוכן, הרי אתה שחקן." אורי נכנס פתאום למחלקה. פישמן הסתכל עלי והתיישב על הכסא. התיישבתי מולו על פח זבל הפוך. "אתה יכול להפסיק" אמרתי "את מה שאתה עושה כאן. כי אני מבינה הכול". הוא אמר: "אני לא יכול להפסיק. את צריכה לבטא את עצמך". "אבל אני לא צריכה לדעת שזה מבחן" עניתי.
הבכי המוגזם של נטלי וההכנעה של פישמן גרמו לי להבין משהו. שני הריבים, עם נטלי ועם אורי, היו מבויימים. בשבילי, כדי לבחון את תגובתי. הסיפור של יורי על כמה שהמחלקה הזאת מסוכנת, גם הוא נועד לאותה מטרה. אחרי יום שלם במחלקה כבר נוכחתי לדעת שאף אחד שם לא אלים ולא מסוכן. האישפוז עצמו היה מוזר ומה שקורה במחלקה, מוזר עוד יותר. אני לא מבינה מה קורה לי ולמה זה קורה לי. למה בוחנים את תגובתי. את מי אני מעניינת. למה דווקא אני. מי צריך את כל זה. עצב גדול אופף אותי עכשיו, כשאני מבינה שאיש לא יאמין לסיפורי, שאני מצטיירת בו משוגעת לגמרי, הוזה וחולה. ובכל זאת אני מספרת.
הסיוט, בין אם חלום ובין אם מציאות פועל על הקורא. האניגמטיות שלו האישפוז ועם זאת יכולת העמידה של הדוברת בולטת.
מעניין.
רות
היי רות
זאת רק טיוטא. אני יודעת שהכתיבה בוסרית מאוד. רק רציתי לבדוק בקמת הרעיון, איך זה עובר. אם הסיוט עובר זה טוב. מה את מבינה מהסיפור? זה יהיה כתוב הרבה יותר טוב בהמשך.
צודקת שקראת לקטע הזה – קטעים יש בו חומר נהדר לנראטיב טוב , אבל הוא עשוי טלאים טלאים יש לך פואנטה – פישמן הוא שחקן למה לא לסחוב אותה עד הסוף ואז לסיים בה?
לא מבינה למה הפונט האחר בשתי האפיזודות זה לא נראה כפלישבק תנסי לארוג את זה באופן זורם יותר בספור
בקיצור החומרים טובים אך טעונים לישה עיבודוהידוק
אהבתי את מוטיב העישון הייתי מרחיבה אותו לפיסקה : הפרחת העשן ההסתתרות מאחורי המסך המיאוס שבעישון – אפשר להעמיק בתאורו לא יודעת
המשיכי
את נוגעת בכאב בבדידות ויוצרת אווירה אמיתית של כאב
תודה חנה'לה היקרה!
את צודקת במאה אחוז.
הקטע הזה ייכתב מחדש והדלקת הסיגריות תקבל פיסקה, בהחלט.
תודה לך על התמיכה
אני בשיא העבודה.
הקטע הבא בדרך.