AFTER HADES PARTY עולה מעולם המתים
חולה נפש צלוב על מסך הטלוויזיה. אח עייף מביט במסך ורושם את תנועותיו של ישוע המשוגע, ישוע הערבי, חאמיס שמו. חאמיס שוכב במיטה בחדר קשירות. ידיו ורגליו קשורות ברצועות עור לקורות המיטה, רצועות חודרות לבשרו המאדים, המכחיל ולבסוף המצהיב. חאמיס שר בערבית, שיר אהבה או שיר מלחמה, שתיהן רחוקות ממנו כרחוק ישועה מישוע. אנחנו עדר שפוף פעור פה שהתקבץ ליד עמדת האחיות ומביט בחאמיס הצלוב. זאת הטלוויזיה של המחלקה הסגורה. תמיד יש מישהו בחדר הקשירות או בחדר הבידוד, תמיד פניו הבוכות, השרות, המקללות, המתחננות מוקרנות על המסך בעמדת האחיות ואנחנו מביטים, אוכלים אותו בעינינו, לחם מוחנו היחיד.
חאמיס נצלב מרצונו הטוב. הוא הרגיש את חיית האש עולה בתוכו ורדף אחרי האחים, דרש והתחנן. האחים נזפו בו, התנערו ממנו ולבסוף לא יכלו לשאת עוד את רדיפותיו. עכשיו חאמיס שר לכל המחלקה, לא כולם מבינים ערבית, אבל יש כל כך מעט מוזיקה בחיינו.
פותחים את החצר ואנחנו שוכחים מחאמיס בן רגע. אח שם על שולחן העץ בחצר לוח שחמט, פותח אותו ומסדר את הכלים. אחד החולים מצטרף אליו, בוחר לבן. אני מתבוננת במשחק. מעולם לא שיחקתי שחמט, אני אפילו לא מכירה את החוקים, אבל אני מתבוננת ולאט לאט הכול מתבהר לי. אני רואה מלחמה קרה, חכמה מתרחשת מול עיניי. האח מנצח שוב ושוב. החולה פורש מאוכזב. האח מתלקק כמו שועל שאכל תרנגולת, הוא לא שָׂבֵעַ, הוא מחפש קורבן נוסף. מבטו נופל עלי. "את יודעת לשחק?" הוא שואל. "קצת" אני עונה. לו היה שואל לפני חצי שעה, הייתי עונה "בכלל לא", אבל אחרי שלושים דקות של התבוננות עמוקה אני מרגישה בעלת עוצמה. הוא זורק לי את הכלים השחורים ויוצא לפניי על סוס לבן של מנצח מראש, מוקף פמליה צחורה כשלג, גאה ויהירה. אני מסדרת את הכלים בעודי מציצה בסידורו של יריבי, כדי לא לטעות. הוא עושה מהלך זהיר, זהיר מאוד, צעדו של מלך חסכן ששומר את הכוחות העיקריים לקרב אמיתי. אני מביטה בכליי והם מתנערים, פורשים כנפיים ושואגים. חיות שחורות מהלכות לפניי על הלוח, עיניהן בוערות וידי שולטת בהן שליטה מוחלטת. אני נוגעת בסוס שחור פרוש כנפיים. הוא עף על יריבי, פורץ למרחבו הפרטי ומבעיר את הלוח באש שחורה, מפזר יהלומים שחורים על משבצות לבנות וקופא בלוע פעור, בעיניים אדומות הנעוצות בעיני האח. האח נרעד, מביט בי משתומם וחושב ארוכות לפני המהלך הבא. לבסוף הוא עושה צעד נחוש וחכם. המשחק מתחיל. ברשותו של הצבא הלבן חוכמה, שרירים ולהבים חדים. ואילו הצבא השחור נלחם במעוף כנפיים איתנות, באש טמירה, באוצרות הדרקונים הנעלמים, בעוצמת החלום, בטירוף הדעת המוחלט. מהלכיי מוזרים, בלתי רגילים. "משוגעת!" צועק האח, "איפה ראית מהלך כזה??!" ואני עונה בהתלהבות: "בטח משוגעת! שכחת איפה אנחנו נמצאים?!". לוח השחמט רועד ומעלה עשן. חולי נפש ואחים התאספו סביבנו מרותקים למשחק. "אני אקשור אותך, מופרעת!" צוחק האח, "תעשי דואט עם חאמיס". כולם צוחקים, וגם אני, אף פעם לא נהניתי ככה. שחמט זה אדיר!
הלבנים מנצחים. יריבי מתנשף בכבדות, הוא בכלל לא שמח. צבאו מותש ומרוקן, הניצחון דרש מאמץ על מלוחמים למודי קרב. "כמה שנים את משחקת?" שואל אותי האח ביראת כבוד. ואני עונה: "שלושים וחמש שנים של שוטטות בעולם הרפאים, שלושים וחמש שנים יד ביד עם טירוף הדעת וחצי שעה של צפייה במשחק שחמט."
החצר נסגרה, נכנסנו וראינו את פניו הצוחקות של חאמיס על המסך. חיית האש שבחדר הקשירות עינגה אותו בדרך שלה, עונג שרק משוגע יכול לרדת לסופו.
שרה
ואו!
רות
אחחחח…
תגובה לטעמי.
נפלא הטוב מבין שלושתם משחק השחמט – כתוב ביד אמן מטאפורי מוטרף ,אהבתי מאוד
נפלא הטוב מבין שלושתם משחק השחמט – כתוב ביד אמן מטאפורי מוטרף ,אהבתי מאוד
תודה, חנה:-)))
אני על הסוס.
את נפלאה , עוד אוכל להתגאות שהייתי מיודד איתך . ממש יפה .
תודה שגיא.
תתגאה כבר עכשיו, למה לחכות:-)