תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
(סיפור)
בנהריה, ליד ה'משביר' עומד איש. לא זקן לא צעיר. יש לו לאיש כובע מצחייה כחול וכינור. האיש הזה מנגן ואפשר להבין כל מילה. כל כך ברור הוא מדבר. אבל עוברים ושבים לא עוצרים להקשיב, יש להם דברים חשובים מאד להספיק. הם נכנסים ל'משביר' להספיק לפני שהמבצע יסתיים והולכים ברחוב בצעדים מהירים, הכי מהירים שאפשר בחום ובלחות הקשים, להספיק לפני שיסגרו את הבנק. וגם אי אפשר, באמת אי אפשר לעמוד לרגע כי מיד נוטפים, צריך למצוא מחסה במזגן, אולי בבית הקפה למשל.
ראניה לא ממהרת. יחידה. טוב, ילדים מזיעים פחות וגם לא כל כך רגישים לחום ולהיכנס ל'משביר' השומר לא מרשה לה. בכלל שתגיד תודה שהוא מרשה לה לשבת שם, על המעקה מול חלון הראווה, מול הסחורה הצבעונית המפתה שמוצגת בעגלות גדולות בחוץ, מול האיש הלא צעיר-לא זקן עם הכינור. השומר, הוא צריך לשמור שלא תיקח שום דבר מהעגלה ובעיניים צרות לבדוק גם את תיקי הנשים הנכנסות ואת חשבונות היוצאים ואיך יוכל גם להקשיב? ראניה דווקא שמחה שהאיש מדבר רק אליה וקצת נדהמת שהיא מבינה כל מילה, כי השפה שלו שונה, כל כך שונה משלה. מתחת לכובע המצחייה עיניו של האיש בהירות, לראניה הן נדמות כמו ים. עיניה שלה חומות, כמו אדמה לחה. סבתא היתה אומרת ששדה פורה אפשר לשתול באדמה שבעיניה. רק לנסיכות, אמרה, יש עיניים כאלו שציירים חולמים לצייר. בעיניים של האיש עם הכינור אפשר לשחות, עד לעיר שלו שליד הים. ראניה אוהבת את הים. היא זוכרת את הנסיעות עם הדוד ואמא במכונית עם חלונות פתוחים והרוח החמה המאובקת שמכה על הפנים ורעש הגלגלים מתלהבים והצחוק של אמא שאוהבת את הדוד, אחיה הצעיר. הים של האיש עם הכינור אחר. אל הים שלו צריך לשחות לילות וימים, ימים ולילות ועוד לא מגיעים. אם אפשר היה להגיע, היתה רואה שליד הים שלו יושבת ילדה, בערך בגיל שלה ומעיל עוטף אותה, מעיל ארוך עד קרסוליה, ולמעיל כובע עם רעמת פרווה. ומאחורי הילדה עומדת אישה, גבה כפוף ועור פניה – אינסוף סדקים ותלוליות, כמו האדמה בקיץ בשדה העקור של אבא. זו סבתה. לסבתא שלה עור חום וחיוך שנשאר רך גם כעיניה הפכו קשות. יותר מכל היתה רוצה לפגוש שוב את סבתא. האיש עם הכינור בגרון היה רוצה לפגוש שוב את הילדה, זו הילדה שלו. ראניה נזכרת בכל הימים בהם התגעגעה לאבא. היה מדבר אליה כאילו יכלה להבין, פעוטה שכמותה, את המילים החשובות שיצאו מפיו, ונעלם לימים רבים. רבים מנשוא. והיא, ציפתה לו שיחזור ואף פעם לא ידעה מתי ואם בפעם בזו יחזור זקוף או שפוף.
היא זוכרת, יש שיאמרו שהיתה צעירה מכדי לזכור, אבל היא זוכרת הכל. גם את היום שחזר דרוך, הוא ואמא אספו מה שיכלו לארוז ואבא הרים אותה והיא עטפה את צווארו בזרועותיה וסבתא והדוד נישקו אותם והם רצו ורצו וסבתא בכתה והכתה על פניה והם רצו ורצו עד שהגיעו לגדר.
'גם אני מתגעגעת' היא אומרת לו, לאיש עם הכינור, רק במבט, אפילו שאבא שלה כבר לא הולך לשום מקום, ולא חוזר זקוף או שפוף ואפילו לא דרוך.
'אני יודע.' הוא משיב לה בצלילי הכינור וראניה מחייכת כי הוא באמת יודע, סופסוף מישהו באמת יודע.
'היא יפה מאד הילדה שלך' אומר לו המבט שלה. והוא מפסיק לנגן, רגע קופא במקומו. אחר כך הוא מנגב במטפחת שהוציא מכיסו את הזיעה ממצחו ומצווארו ומהכינור ומתכופף ואוסף כמה מטבעות מתיק הכינור הפתוח ומכניס לכיס מכנסיו ואת הכינור מניח בזהירות בתיק.
וסוגר.
והולך.
איזה סיפור נפלא
אחוות התלושים מארצם וממולדתם ומבית אבותיהם. בין שהגיעו לארץ מרצונם (כך נראה הנגן הזקן) ובין אלה שהגיעו בהחפז, מנסיבות פוליטיות (הורי הילדה).הארץ שלנו מלאה בסיפורים כאלה.
וכמה יפה שם הסיפור "זרים".
שני הגיבורים זרים, כלומר "לא שייכים" למקום. לכאורה הם גם זרים זה לזה שהרי הם שונים זה בזה בכל: בגיל, במין ,בלאום, אך בעצם יש בהם אחווה עמוקה לא מילולית. הם לא זרים ,הם אחים.
תודה, גיורא, על הקריאה ועל תגובותיך החמות והמרגשות.
איזה דואט שתוקי רגיש של מבטים בין המהגר עם הכנור לבין ראניה
שותפות גורל של זרים הרחוקים ממולדתם
ודרך הספור שלך מקורית – היא רואה דרך עיניו את זכרונותיו הנוגעים בזכרונותיה,
היא רואה לו בעיניים ממש
ויש ביטויים פיוטיים ,למשל תאור העיניים החומות שלה כמו אדמה לחה שאפשר לשתול בה- תאור יפהפה המבטא את החיוניות הרבה שבה
ואיך הכל מתנפץ במקום הזר
רקפת כמו ברומן הנפלא שלך "קול של פרפרים" ניכר גם כאן חותמה של כתיבתך הרגישה והפיוטית
שבת המלכה לנסיכה
סיפור יפה, רקפת.
"איש עם כינור בגרונו" זה ממש יפה.
שיחה ללא מילים.
בין זרים.
מקסים.
ספור מרגש. התקשורת הכמעט לא מילולית בין השניים יכולה להתקיים בגלל הפגיעות.
הסיפור היפה שלך הזכיר לי ספר של אמן מדהים בשם
Shaun Tan ולספר קוראים The Arrival.
את יכולה לראות תמונות כאן:
http://www.google.co.il/search?q=shaun+tan+the+arrival&hl=en&prmd=ivnsob&tbm=isch&tbo=u&source=univ&sa=X&ei=l_lhTojZNImi8QOdobmCCg&ved=0CEgQsAQ&biw=1920&bih=965
מקווה שהקישור יעבוד. הספר כולו תמונות, ללא מילים והסיפור…סיפור!
רקפת כל הסיפור המופלא הזה מופלא בין השאר כי הוא סיפור-שיר, שיר בסיפור. ושיאו בגרעינו במה שבין הכנר לילדה. זו שירה במיטבה – החלל שלעולם לא יתמלא במילה הכתובה. סיפור נפלא כבר אמרתי? אומר שוב ושוב. פנינת שיר-סיפור. וזהו שאף אני רמזתי עליו – לעתים שתיקה בין שניים היא השפה העשירה בעולמנו האנושי רווי טונות של מילים שהלוואי שלא נאמרו.
הי רקפת.
מאד חם, עצוב, מתגעגע.
העלה בי דמעות…
רקפת הי,
אני מסכים עם כולם וגם בעיניי זה שיר "במסווה" של סיפור; ההזדהות של הכותבת עם ההזדהות ההדדית של הדמויות היא כה מוחלטת — מה שמאפיין את הביטוי השירי.
לא יכולתי שלא להיזכר (הפעם במשפט ולא בעמוד…): "גם אדם המרגיש מה אדם בודד מרגיש — בודד הוא".
סיפור יוצא מן הכלל.
צדוק
חנה, שרה, לוסי, ענת, רונית וצדוק יקרים. תודה ממעמקי נפשי, אני נרגשת ואסירת תודה על תגובותכם החמות.
אני חושבת שלא יכולתי לקוות ליותר מהגדרת הסיפור כשיר-סיפור או שיר במסווה של סיפור או סיפור פיוטי, מה שמתקשר לפוסט של ענת "מה בין כתיבת שירה לפרוזה".
צדוק יקר, המשפט שהבאת בתגובתך כואב ונפלא, כמו חץ מדויק אל הנפש ואל האמת.
חנה היקרה, שמחת אותי גם בתגובתך וגם בכך שאת מעבירה את ספרי לאורה. התכתבתי איתה באחד הפוסטים ואני מקווה שמפגש בננות ובננים אכן יתממש.
תודה לוסי על הקישור המרתק! אני עדיין מגגלת, איפה אפשר למצוא את הספר עצמו?
רקפת, את הספר קניתי באנגליה. בטח באמזון אפשר להשיג.
היי רקפת
כל הסוף של הסיפור מאני יודע, זה מרגיש לי כמו סרט, שניפרדים מהגיבור אני רואה בעיניי רוחי את הדמויות, את הזעה, את המתטפחת המשובצת, שומעת את האיוושה הקטנה כשהוא מניח בזהירות את הכינור. את הקליק של סגירת הקופסא.
להתראות טובה
הי רקפת, "השתיקה מדברת ושפתה אהבה" פשוט ניפלא איך הדואט הזה בין זרים נוגע בכולנו. סיפור ניפלא רקפת,. את יודעת כשהייתי ילדה לימדו אותנו, כלומר רצו שנאמין שהרקפת היא סמל הצניעות, איתך זנ כנראה אמיתי.
כל הרבה רגישות ונתינה יש בתגובתך, אורה יקרה. תודה רבה לך!
אורה, הבטחתי לתת לך את ספרה של רקפת -ספר נפלא
נכון חנלה, אולי כשניפגש כולנו, אז יאלה תארגנו פגישה, עדיף אחה"צ ולא בימי רביעי. והשאר מתאים. ומי שיתווסף ברוך הבא.