תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
במובנים רבים מספור אני שמחה ונהנית מילדיי ככל שהם גדלים, אבל לדבר אחד אני בכל זאת מתגעגעת משנות טרום בית הספר – לזמן סיפור לפני השינה. לרגע החסד הזה שאת שוכחת שאת מתה מעייפות והבנים שוכחים שהם נורא לא רוצים ללכת לישון וכולנו ביחד במיטה אחת, פעם של זה ופעם של זה, ושלושתנו צוללים לעולמות שהחוקים בהם שונים וגם דומים, מתרגשים וצוחקים ונעצבים יחדיו. היום הבנים שלי כבר קוראים בכוחות עצמם, מי שלשה ספרים בשבוע ומי, עם העדפה לכדור, אותו מספר בשנה. ומזמן הסיפור לפני השינה נשאר רק זיכרון.
ספרה של שלומית דותן "הגדי שעה מוּוּוּ", שראה אור בהוצאת מודן, כתוב במשקל ובחרוזים מקסימים ומבריקים ממש, אייר אותו בחן ובהומור נעם נדב, והוא בדיוק מסוג הספרים שמעוררים בי געגוע כזה, מזכירים לי נשכחות, ועושים לי חשק לתפוס איזה זאטוט מבין עניין ולהתחנן בפניו שבבקשה יסכים לתת לי להקריא לו את הספר.
ספרה של שלומית דותן "הגדי שעה מוּוּוּ", שראה אור בהוצאת מודן, כתוב במשקל ובחרוזים מקסימים ומבריקים ממש, אייר אותו בחן ובהומור נעם נדב, והוא בדיוק מסוג הספרים שמעוררים בי געגוע כזה, מזכירים לי נשכחות, ועושים לי חשק לתפוס איזה זאטוט מבין עניין ולהתחנן בפניו שבבקשה יסכים לתת לי להקריא לו את הספר.
בכפר קטן, מספרת דותן, נולד גדי, גדי ממש מתוק עד ש… הוא פתח את הפה ובמקום "מממֶה" יצא לו "מוּוּ". כולם, אפילו אמא שלו, מתקשים לקבל את הגדי המשונה. גם אצל הפרות הוא לא מוצא מזור לשונותו, אבל אז… אז אני לא אקלקל, כדאי פשוט לקרוא או להקריא ולהתמוגג.
הנה טעימה מהחרוזים:
" עוֹמֶדֶת אִמָּא הֲמוּמָה:
דָּבָר כָּזֶה עוֹד לֹא נִשְׁמַע!
הַגְּדִי שֶׁלָּהּ קְצָת מְשֻׁנֶּה,
הוּא מִתְבַּלְבֵּל בֵּין מוּ למֶה!
מִיָּד בָּאִים גַּם הַשְּׁכֵנִים
עׅזׅים, תְיָשׅים בָּהֲמונים,
פּועׅים, קוראׅים:"איזו צָרָה,
הַגְּדִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא פָּרָה!"
זהו ספרה הרביעי לילדים של שלומית דותן, קדמו לו "איך מציירים ציפור?" "מה עושים עם אפור?" ו"ורד הקיפודה".
נקרא מענין ומסקרן ,רקפתי, אחפש לנכדי לחג תודה שהמלצת הזדמנות לאחל לך שנה טובה שנת יצירה ואור
ושבת המלכה כמובן
שנה טובה גם לך, חנה יקרה. הרבה אושר ויצירה פוריה.
שבת של שלום ושלווה.
נחמד מאד. יש משהו דומה, על החתול שלא ידע לייל בחתולית, אני חושבת. אבל החריזה פה טובה יותר. תושה ממש.
הי איריס אני לא מכירה את הסיפור על החתול. את זוכרת את השם?
אני מודה שיש לי חולשה לסיפורי ילדים מחורזים בתנאי שהחריזה מוצלחת.
שנה נהדרת לך איריס יקרה
ותודה על הפיטבקים לאורך השנה.
רקפת-
קנוסה.
המאחר איננו מתאין, הייתי מתרגם – קצת בצליעה – פתגם הונגרי. אני מקווה כי עוד תראי.
אז – אם כן – במאוחר אני נדלק לפוסט שלך שלעיל, להגיב. שני ילדים לי – כיום גדולים, היו פעם קטנים, הבדלי שנים ביניהם, בתי הקטנה, הייתי נשכב לידה ומספר – מהבטן. לבן הייתי קורא מספר, עד שהגענו לבת הספרים קצת נתמרטטו, אך גליתי בי מעיין סיפורים. הייתי מספר – מספר – האם כבר נרדמה? מפסיק. "אבא, ספר לי!!!" היתה מתעוררת.
יש והייתי ממשיך – אני, מלאך היה לוחש באזני את הסיפור ואני מספרו לבת עוד ועוד – לא חשוב שמן הסתם כבר נרדמה, אבל עניין אותי מה המשך הסיפור. הייתי מספרו עד הסוף. לעתים אשתי – ז"ל – היתה נעמדת בדלת חדר הילדים, אפופה אפילה, ומקשיבה בפליאה. רק משהסיפור היה ממש נגמר, הייתי קם בלאט, מנשק את מצח הבת – והולך לעבודתי.
ביי
משה.
מקסים משה. תגובה יפה ומרגשת כל כך. אני שמחה שטרחת והגבת. כל יפה כתבת איך סיפרת כי אתה עצמך רצית לדעת את סוף הסיפור (שמלאך לחש באוזנך). אולי עוד נזכה לקורא ספר ילדים משלך.
תודה.