גפילטע-פיש

"…היא נהנית מטעמו העז של הקפה בבית הקפה הקטן שבפינת רחוב הרצל הסמוך לביתה, שם הם יושבים כמה ימים מאוחר יותר וצוחקים על כך שהם מורידים משמעותית את הגיל הממוצע, אבל נהנים ממוזיקת הרקע של היידיש והערבית-עברית העיראקית. ומדאוס מתחכך בו בהנאה כשהוא עולה לעוד כוס קפה אצלה בדירה, והם יושבים עם יעל סביב השולחן במטבח וצוחקים על דברים שעכשיו, אחרי למעלה מעשר שנים, כמובן שאינה זוכרת, אבל בכל זאת גורמים לה לחייך. ואחרי חודשים, כשהיא לוקחת אותו לירושלים ומכינה אותו לומר לאמה שהגפילטע-פיש שלה הוא הכי טעים שאכל, והיא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג'לי, כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך, והפנים הכהות שלו מקבלות צבע בורדו עז כשהוא בולע כפית חזרת וכולם צוחקים, וכשחוזר לו הצבע הטבעי הוא אומר שזה מכניס אפילו את החריף של סבתא שלו בכיס הקטן, וכשהיא עוזרת לפנות את הכלים מהשולחן ממהרת אמה ללחוש, "תשמעי מה שאני אומרת לך, תתפסי אותו חזק," ומבין הלסתות הננעלות היא מסננת חזרה, "כי אחרת אשאר רווקה זקנה?" ואמה עונה "אולי כן," ידעני, והיא שומעת את כל מה שאינה אומרת בתוך ה'אולי כן' שלה, שיש לה מזל שכזה בחור יוצא איתה, ושהיה יכול למצוא מישהי יפה יותר ושבחורים אוהבים ציצים ולה, מה לעשות, אין, ושיש המון בחורות נאות שהיו שמחות לחטוף אותו.

ובחתונה היא רואה את אמה בעיקר קורנת מהקלה אבל פתאום, לרגע אחד, לא אכפת לה."