תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
למיקה יש לב רחב, עובדה – בובי, הכלב של המשפחה קשור במיוחד אליה ואמא של מיקה אומרת ש"חיות מרגישות דברים כאלה." (עמ' 2). אבל גם בלב הרחב של מיקה אין מקום לכל הרגשות והבלבול כשיום אחד הוריה מודיעים לה ואחותה שי שהם נפרדים. בתוכה מיקה כועסת, מחפשת ולא מוצאת הגיון בהסבר של הוריה שפעם הם אהבו אבל עכשיו האהבה כבתה, הלימודים הופכים פתאום קשים ומתסכלים אבל כלפי חוץ מיקה לא מראה.
על שי, אחותה, ניכר הקושי:
"בזמן האחרון היא לא עושה כמעט כלום חוץ מלצפות בטלוויזיה, וכל הזמן היא אומרת "בא לי שוקולד, בא לי מרשמלו, בא לי מסטיק," אם לא מרשים לה היא נשכבת על הרצפה, צורחת, בועטת ומאדימה כמו סלק…" (עמ' 18)
שי מייצגת את ההתנהגות הרגרסיבית והמוחצנת כתוצאה מהבשורה המטלטלת ואילו על הכלב בובי ניכר העצב העמוק. אולי הוא מבטא את מה שמרגישה מיקה, המתפקדת, שעוזרת לשי לבקשת אביה אבל מתקשה לבטא את הרגשות שלה ומתקשה להשלים עם השבר ובטח שלא להתרגל אליו – כפי שהמורה מירי מסבירה לה שיום אחד יקרה.
כמו בספריה לגיל הרך ("אמאל'ה" "אבא הכי חזק") מעזה נרי אלומה להציג הורות שאינה מושלמת, לחרוג מהאידיליה המשפחתית שמוצגת לעיתים קרובות בספרי ילדים ולהביא לקורא הצעיר מציאות כואבת אבל לא חריגה.
הספר כתוב ברגישות ויכול להיות מושך לקריאה לכל ילדה וילד בראשית קריאה אבל מנקודת מבטי כמטפלת הוא עשוי להיות גם שימושי בחדר הטיפול ולעורר שיחה, בין השאר בזכות נקודת המבט של הילדה שכלפי חוץ לא חושפת את הקושי לקבל ולעכל את התמונה המשפחתית החדשה ואת חוויית חוסר השליטה וכן בזכות הלגיטימציה שניתנת בו לתגובות מגוונות.
למרות שעולמם הרגשי של ההורים מושתק בסיפור, יש להם תפקיד בעלילה – גם כמי שיוצרים ומבשרים את השבר ופירוק אך גם כמי שבונים ומספקים מיכל חדש, אחר, שונה. לכן הייתי ממליצה להורים העוברים תהליך של פרידה לקורא בספר ביחד עם ילדם או ילדתם, להתרגש איתם ביחד, להיות לצדם וגם פשוט ליהנות יחדיו מהקריאה.
איך זה שמפסיקים לאהוב? — נרי אלומה. איורים: אור רוזנשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 32 עמ', 59 שקלים.