גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד

היה לי כבר שיר לשבועות מוכן במרחק של לחיצה על המקש "פרסום הפוסט", אבל הפחד אחז גם בי לפתע. יש פחדים שלא מדברים עליהם, אבל קל יותר לכתוב. אולי זה כמו כשיורים: כדי לפגוע, צריך לעצום עין אחת. אני עוצם את שתיהן.

   כמה נוח להפיל הכל על שרה… אבל יש אבא לסיפור הזה. הניתוק הרגשי של אברהם הוא זה שמאפשר לו להקריב ככה את שני בניו – זה לגלות וזה למאכלת. ליצחק ולישמעאל הייתה חוויה מכוננת אחת, או במילותיו של חיים גורי ב'ירושה': "אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו / הם נולדים / ומאכלת בליבם". החוויה המכוננת הזו קרבה אותם, ...

  במרכז סטנפורד מתנוסס מגדל הובר ולא רחוק ממנו עומד בגאון מגדל שעון. בתחתית המגדל חדר שקוף ובו מנגנון של קפיצים ומשקלות. למרות הפוזה המרשימה השעון חי באזור זמן נפרד. איך נאמר? פשוט מפגר. בהתחלה עוד ניסיתי להבין את ההיגיון שמאחורי הצלצולים שלו ובסוף הפנמתי שכדאי שאעסוק בדברים מועילים יותר.   והנה, היום בצהרים ראיתי איש צעיר עוסק במרץ וברוב ...

        כך כתבה לי בלוגרית לשעבר שכבר איננה איתנו כאן במטע: "…הכתיבה לבלוג היא סוג של סטייה, כי הציבור אליו אתה פונה הוא עלום ולא מעט פעמים הוא תרמית של זהות ושל מניפולציות. המילה תרבות קדמה להופעת האינטרנט ונבנתה מצמד המילים 'לתור בית'; אבל האינטרנט הוא לעולם הומלס – עולם שאין לו אלוהים וממילא מקומו הוא בהיעדר. ...

  אני בוש בפשרה המכוערת שעשה השופט אדמונד לוי בבית הספר שבעמנואל ובאיסְרָ-בלוף בחסות בית המשפט העליון; במקום להסיר כל סממן של אפליה עדתית ולהרוס מחיצות קיבלנו חותמת בג"צ המקבעת את ההפרדה העדתית.   כאן באמריקה היו קוראים לזה אפרטהייד, ומזכירים נאום אחד מ-1963, שערכתי אותו רק במקצת: – יש לי חלום שיבוא יום, בו ילדי יהודים שברחו מפרעות המערב ...

    אינני מבקר שירה ואני אף לא מתיימר להיות כזה; אני צרכן שירה, לפעמים בררני, בדרך-כלל בררני מדי. מהמקום הקטן הזה, נעים לי לקרוא יחד אתכם ברהיטות, שיר של גיורא פישר מתוך "אחרי זה", שראה אור בימים אלה.   אֲנִי כְּבָר אוֹמֵר כִּבְדֶרֶךְ אַגָּב בִּרְהִיטוּת וּבְלִי רַעַד אֶת הַמִּלִּים הַבָּאוֹת: אִבַּדְתִּי, אֵינֶנּוֹ, נָפַל. עֲדַיִן לֹא אוֹמֵר: נֶהֱרַג, מֵת, נִקְבַּר. ...

    עָצוּב הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם, נוֹרָא הוּא. אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת? מַה יַעֲשֶׂה בָּהּ? יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה.   אבל אפילו יהודה עמיחי לא הפליג בדימיונו אל ראשי העיר האחרונים. אני לא מזכיר שמות… אתם יודעים, הם זכאים. זה רק אנחנו, שבחרנו בהם, אשמים.  פורסם ב-YNET ב 21.4.2010  

      לכאורה סיפור ישן שאינו אמור לעניין עוד איש, אבל דבר אינו מתיישן פה – הטור השביעי יכול להיכנס לכל מהדורת עיתון גם היום. דווקא ריחוק הזמן מאפשר להציץ בתמונה שוב, בפרספקטיבה שאולי יכולה להביא עמה תובנה חדשה. התמונה כל-כך חזקה, שבאמת על תמונות כאלה נכתב שהן טובות מאלף מילים. ומילים נשפכו כמים: בעיתונות הכתובה והמשודרת, בטוקבקים, בבלוגים ...

  הגברת קם איננה פעילה של השמאל הרדיקלי. להלן מאמר שכתבה ענת, בו היא מוקיעה השתמטות של פעילי שמאל מן השירות הצבאי. אני ממליץ למהר ולעיין בראייה המובהקת הזו, בטרם עורכי הדין של הנאשמת יסירו את העדות המרשיעה ויעלימו אותה בסייבר ספייס, מתוך הנחה מובנית שפשע אידיאולוגי טוב מפשע סתם.   אם כך, אז מה היה לנו פה? ריגול? וודאי ...

          באחד משיריו היפים ביותר כותב פבלו נרודה כך: Es tan corto el amor, y es tan largo el olvido  לאמור, "כל-כך קצרה היא האהבה וכה ארוכה היא השכחה". נדמה שרק אתמול עוד שיחקנו בארון הבגדים, ידינו מתרגשת בחשיכה למגע ניצני פטמה ראשון ופתאום אנחנו עם משכנתא שלושה ילדים וכלב. איך ומתי נגמר המשחק? למה לא ...