גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
כמה נוח להפיל הכל על שרה… אבל יש אבא לסיפור הזה. הניתוק הרגשי של אברהם הוא זה שמאפשר לו להקריב ככה את שני בניו – זה לגלות וזה למאכלת.
ליצחק ולישמעאל הייתה חוויה מכוננת אחת, או במילותיו של חיים גורי ב'ירושה': "אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו / הם נולדים / ומאכלת בליבם". החוויה המכוננת הזו קרבה אותם, וכאשר מת אברהם "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה". במקום שהייתה צריכה להיות איבה גדולה התגלתה דווקא שותפות בלתי צפויה של שני האחים.
… אבל פרויד היה אומר שהם רק באו לוודא שבאמת קוברים את אברהם באותו יום.
חכם ונכון! חרא של אבא!
אכן, מירי. אבל דווקא על אבא כזה נאמר:
"וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". (בראשית יז ה)
למילה 'אב' בהוראה זו שבפסוק קיימות מקבילות דומות בכל הלשונות השמיות – פיניקית, ערבית, אכדית, ארמית סורית וגלילית, אוגריתית, טיגרית ועוד.
דווקא דמות אב מפוקפקת לכל הדעות הוא הפרוטוטייפ (אב-טיפוס, הנה שוב המילה אב…) הלשוני והגנטי לכל האבות באשר הם. אירוניה במיטבה.
מורכבות נפש האדם אינה יודעת אמת אחת וזהו סוד קסמה – או ההפך – מה שמקסים בעיני הוא הדיאלוג האינסופי שהיא יוצרת, ואפילו שיר הומוריסטי כשלך, ארז, שיפה וחכם לכל הזמנים כולם מאז ימי אברהם.
ועוד משהו שמעיין לציין הבוקר הזה, שאתה יוצא כנגד אבי הגברים ואילו אני כנגד הנשים. אז לאן הגענו? אולי לדו קיום של תחילתה הגאולה השלמה בין המינים – נוגה ומאדים שיתאחדו ליצור בניין שלם כבגן עדן!
ענת,
אכן: לצערי אין אמת אחת, אפילו לא בעולמי המדוייק-לכאורה, אלא הכל בעיניי המתבונן (אנחנו אוהבים להאשים את שרדניגר והייזנברג בערעור הביטחון באמת אחת).
גיורא למטה הוסיף שהמספר המקראי הכין את הקרקע ליצירת דמויות מורכבות בניגוד לדמויות שאת ואני הצגנו שיש בהן רע אולטימטיבי לעומת טוב אינסופי.
נ.ב. כמעט ושכחתי תודה: אני כבר חש שהדיאלוג בינינו הוא תחילתו של משהו מופלא.
תחילתו של משהו בעל משקל איכותי חיובי, אכן כך היה בינינו בהחלט. ואל לנו להקל בו ראש ולב. ובאשר להמשך נסתרות דרכי האל. חג מתן תורותינו שמח – נוגה ומאדים.
פעם אשב איתך ועם מי שירצה ואראה לכם ש"החתרנות" נמצאת כבר בסיפור המקראי שמצליח, בשני הסיפורים הקצרים על הגר ליצור איזון בין הדמויות. איזון מאד מעניין שבו כולם חרה.
כולל האב הגדול מכולם.
ובקשר לשורה המסיימת
אני רואה שגם לך יש עניין עם ביבי נתניהו
גיורא,
מה זה "פעם"? לאלתר! וזה לא מבטל את הביקור ברפת!
וביבי? ובכן, משך תקופה ארוכה בלימודיי בירושלים הייתי מאבטח במשרד ממשלתי מסוים, יעני – כלב השמירה של הדמוקרטיה. במקרה הנוכחי נדמה לי שזו הדמוקרטיה השומרת על הכלב…
ובאותו ענין:
סוֹנֵט לְאֻמִּי
"הַרְבֵּה אַרְבֶּה" – אָמַר;
אַךְ לֹא בְּבֶן הָגָר:
"שַׁלְּחֶנָה לַמִּדְבָּר";
(הָקֵם אֵיבָה בֵּין בְּנֵי זָכָר).
סִפּוּר יָשָׁן בֵּין בְּנֵי אָדָם.
הַמִּיתוֹס רַע, עוֹמֵד עַל דָּם.
וְאוּלַי זֶה לַהֲדָ"ם?
אַךְ עוֹמֵד הוּא לְעוֹלָם.
מָה לִי בַּזֶּה? לָמָּה לִי חֵלֶק?
תֵּבֵל נִתָּתִּי כִּסְתָם הֵלֶךְ,
לְהַשִּׂיג הַנֶּעֱלָם.
עַם רַב – צָרָה, קִנְאָה וְזַעַם.
לוֹּ שֻׁחְרַרְתִּי – אַךְ זוֹֹ הַפַּעַם.
וּוִתַּרְתִּי עַל חֵלֶק אָב רָם.
משה,
זה יפה בעיניי. תפסת את אחת מהנקודות המעניינות ביותר להתייחסות:
איבה יש בין אחים זכרים באופן גורף – קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו ובין בני דויד מדובר בכלל במלחמת הכל בכל. אבל בסיפור גירוש הגר אין בכלל דין ודברים ישיר בין האחים למחצה. כל מה שנאמר הוא "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק". אפשר להכביר פרשנויות מה בדיוק היה חטאו של בן הגר (ולא אעשה זאת כאן כדי לא לייגע) אבל זה פשוט פנטסטי בעיניי: דווקא שתי דמויות אלה, ישמעאל ויצחק, הנחשבות באופן מסורתי למייצגות הסכסוך הלאומי-אתני בארץ ישראל, בכלל לא נפגשות אלא אחרי מות האב (ארבעה פרקים מאוחר יותר, פסוק אחד בודד ותו-לא) ובכל מקרה וודאי שלא מתעמתות באופן ישיר.
נ.ב. ועניין הארבה לכאן דורש הסבר נוסף. אם אפשר לבקש.
נהדר וחכם הדיון המתפתח.
(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
לארז
מכאן הארבה.
לית מאן דפליג – איש איננו חולק על כמה אידיוסינקרזיות מקראיות – אמהות של כל גדולי האומה הן עקרות בתחילה, אחים הם שנואי נפש האחד לשני, כל האוהבים נפגשים ליד הבאר ועוד. – חלק מהתופעות האלה במציאות מקורן: שנאת האחים מקורה אולי בדיני ירושה. או אולי בנטיית לב האדם מנעוריו.
לצורך שנאת-אחים אין צורך בפגישה ביניהם ממש. גם לא נאמר שישמעאל חטא במשהו (אם כי המקרא משוחד כלפיו לרעה. המקרא הוא פציפיסט גדול ושונא נצים ואלימים. יעקב, דמות מופת, (רמאי ונוכל ממדרגה ראשונה) הוא "איש תם ויושב אוהליו": אך ישמעאל "(יב) יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן": ( האם זו נבואה או הכרת הסובייקט לפניי ולפנים? כי הנבואה המקראית די התגשמה – עַם עָרָב גדול ורב, ו"על פני כל אחיו ישכון")…
שורש האיבה אם כן לא בחטא (האם להיות עם לוחם הוא בבחינת חטא?) ולא בריב גלוי הרשום בספר דברי הימים, אלא בכניעות לב האב לקפריזות של אשתו (בוא אל שפחתי…והנה הרה היא – מה היא רצתה, נתנה אותה לו ושלא תהיה הרה? הפכפכנות לב אישה שלא יודעת מה תהיינה תוצאות מעשיה ואין היא חיה עם החלטות עצמה בלשום), שהוא היה מה שנקרא בלועזית "פוזמק", למדרס כף רגל אשתו שרי ( אולי לכן נקראה כך, שהיא עצמה היתה לוחמנית), איש שלא ידע לקיים שלום בביתו ובין נשותיו-פילגשותיו.
עד היום תמה אני על האנושות – דעתי עליה אינה אַי- אַי- אַי: הסיפורים בספר הזה לא כל כך חכמים או מוסריים. אמנם, אולי הספר הציג את האנושי ביותר – לא את הצודק ביותר – שהיה בנמצא. היה עדיף על סיפורי יתר העמים סביב, עמד על דרגה הרבה יותר גבוהה, זאת למדתי מהשוואות ממש.
"בלשום"=בשלום
מהי חוכמה, משה?
כנאמר – סייג לחוכמה שתיקה.
סיפורי המקרא חכמים בכל הפערים המופלאים המצויים בהם, במי התהום, במה שהם לא אומרים ושעלינו לאתר ולהשלים בכוחנו ובתוכנו. מכאן ומכאן וחוזר חלילה. הגלוי בכל הסיפורים כולם הוא כפי שציינת מדויק ולו בעיני – אנושיותם המרתקת והמבאסת לא אחת ולעולם ועד. מראה ממורקת להתבוננויות ובוננויות חוזרות ונשנות ישנות כחדשות. חג שמח, משה, בין מעל ומתחת לשורות.