גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
באחד משיריו היפים ביותר כותב פבלו נרודה כך:
Es tan corto el amor, y es tan largo el olvido
לאמור, "כל-כך קצרה היא האהבה וכה ארוכה היא השכחה". נדמה שרק אתמול עוד שיחקנו בארון הבגדים, ידינו מתרגשת בחשיכה למגע ניצני פטמה ראשון ופתאום אנחנו עם משכנתא שלושה ילדים וכלב. איך ומתי נגמר המשחק? למה לא הודיעו ששברו את הכלים ולא משחקים?
– – –
יום אחד נתקלתי בארון ההוא וישבתי בפנים לרגע, אולי ינחת עלי גן העדן האבוד. אבל לא: אפילו במצרים לא היה חושך גדול כזה.
.jpg)
עצוב ונוקב… וכמו בשיר של פרנסיס קאברל (http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15475&blogID=18) כל הזמן מחפשים שערים אל אותו גן עדן אבוד, שגם אז בגישושים לאו דווקא היה באמת, אולי הוא תמיד היה הבטחה וציפייה?
לי,
שורות של פרנסיס קאברל כמו "מעיל הילדוּת כבר גלש מעלי" "חיפוש שערים לפתוח אל השמים" גורמות לי להרגיש שהוא כתב את ה"השמלה והסולם" ממש בשבילי.
לא בדקתי אם הרבה זמן לא ים, ובכל זאת התרגום שלך יצא נפלא בעיניי.
שיר יפה "אכן קטפנו עצמנו לדעת לא לחיים"
ויש לנו אפשרויות לבוראם מחדש
ולצאת מחשיכת ארון הבגדים
הוא השאיר לנו את התקווה כמו במיתוס פנדורה הידוע
חג שמח ואביבי ארז
חנה,
באמת יש לנו אפשרויות לצאת מחשיכת ארון הבגדים? או שמא כמו במיתוס פנדורה, עדיף להישאר עם התקווה?
… (ואימא שלי הייתה אומרת, כביסה מלוכלכת לא מוציאים החוצה)
שיר חכם ומדוייק וגם בלי הרקעים יותר טוב . רמה אחידה ויחידה מה גם שבתחילה טכסט אניגמתי ומעניין לעצמו.
מירי,
אניגמאטיות הוא שמי השני. או הראשון, בעצם.
נ.ב. לא הרגשתי צורך בתוספת רקע, אם כי בכל מקרה, אחרי המון דיונים כאן, נכנעתי עם המימד הוויזואלי. רציתי ללמוד איך עושים את זה נכון ועדיין בעיניי וויתור גורף בנושא הוא הפסד של כולנו.
, "כל-כך קצרה היא האהבה וכה ארוכה היא השכחה". אי נרודה …
WELCOME ארז , שיר יפה בדיוק תהיתי מתי אתה מביא לנו עוד שיר יפה,
כן ברוך הבא אל ההבנות הכואבות
ולכן חשוב למצות
את החג
🙂
אבנר,
אם כבר בשכחה דיברת, נחמד שזכרת שהייתי כאן, למרות תקופת חפיפה קצרה יחסית.
ובאשר לחג, אני משתדל לצאת ידי חובתי ולמצות את כל מה שלא מר בפסח.
יכֹלתי לכתֹּב את הנוגות שבשורות הלילה.
לכתֹּב, למשל: "הלילה מכֻכָּב,
הרחק רוטטים כוכביו הכְּחֻלים".
רוח הלילה חגה בשמיִם ושרה.
יכֹלתי לכתֹּב את הנוגות שבשורות הלילה.
אהבתיה, לעִתים גם היא אהבה אותי.
בלילות כאלה חִבקתיה בזרועותי.
כמה נשיקות נשקתי לה תחת שמי אינסוף.
היא אהבה אותי, גם אני לעִתים אהבתיה.
איך יכֹלתי שלא לאהֹב את עיניה הגדולות המביטות.
יכֹלתי לכתֹּב את הנוגות שבשורות הלילה.
לחשב שלא לי היא. לחוש כי אבדה לי.
לשמֹע את הלילה העצום, המתעצם בהעדרה.
והשיר צולל לנשמה כטל לעשבים.
ומה אם אהבתי לא יכלה להחזיק בה.
הלילה מכֻכָּב והיא לא אִתי.
זה הכֹּל. אי שם מישהו שר. אי-שם.
נִשמתי לא תדע שלוָה, כי אִבַּדְתִּיהָ.
מבטי מבקשה, כמו יכול לקרבה.
לבי מבקשה והיא לא אִתי.
אותו הלילה מלבין אותם עצים.
שוב איננו מי שהיינו אז.
אמת, לא עוד אֹהֲבָהּ, אך כמה אהבתיה.
קולי חפש את הרוח כדי לגעת באָזְנה.
לְאַחֵר. לאחר תהיה. כבטרם נשיקותַי.
קולה, גופה הצח. עיני אינסוף שלה.
אמת, לא עוד אֹהֲבָהּ, אך אולי עודני אוהב.
מה קצרה האהבה, מה אֲרֻכָּה השכחה.
בלילות כאלה חבקתיה בזרועותי, והיא אבדה לי.
לכן נשמתי לא תדע שלוה.
אפילו יהא זה האחרון בכאבים שתסב לי,
ואלה השורות האחרונות שאכתֹּב לה.
***
יכולתי לכתוב את הנוגות שבשורות הלילה/ פבלו נרודה (מספרדית: טל ניצן)
אנונימי/ת,
יכולת לכתוב איך קוראים לך… אני מאד אוהב את התרגום של טל ניצן, ותודה שהבאת את הטקסט במלואו.
ארז יקר,
התאהבות היא שבע דקות.
אהבה היא סיפור אחר.
ולא, לא חושך (אף לא שכחה).
אביב (האגס פורח)
H2O
…
אל תניחי לו שיאפיל כחדר,
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
…
יום אחד אפול עוד פצוע-ראש לקטוף
את חיוכנו זה, מבין המרכבות.
גברת מים,
סיפור על אהבה וחושך הוא אולי הסיפור של כולנו; עמוס עוז רק נזכר בו קצת לפנינו בשביל לכתוב אותו.
וזיכרון? כמו תקשורת, תמיד אפשר לגייס את שניהם אל השורות הנכונות (ותהיינה אלה אף הנוגות שבשורות).
ארז יקירי, גן עדן כמו הארון, אלה רק מקומות. והאהבה ? כדי ללבלב היא זקוקה למקום קטנטן בלב ולהמון לזמן
חג שמח
אהוד,
"העצב הוא רק מקום אחר" כתב יעקוב גלעד ב"הכל עומד במקום", והאקסטרפולציה שלך מקובלת עלי – גם הארון וגן עדן הם כאלה. לא דיברנו עוד על אהבה, אבל אי אפשר להספיק הכל בגלגול אחד.
שהשבע דקות בגן-עדן רק ימשכו, מדבר אלי!
גליה
התגובה שלך מזכירה לי את הגישה של הסרט המשעשע "השמיים יכולים לחכות". לו יהי.
המילים שלך… בשיר יפה כל כך.ועצוב.
והחיים בוחרים בנו. והדעת לא יודעת למה. וכל עוד נחיה נבחר בחיים. ובחרת בחיים. בחרת.
אביבתי,
גם עץ הדעת וגם עץ החיים מחכים לזמנם להתגשם. אבל הגירוש מגן העדן לפעמים מקדים אפילו את היורה.
ארז יקר, כמה טוב שבאת הביתה! בדיוק תהיתי אם שכחת את הכתובת.
השיר מאד מאד מתחבר לי למשהו שאני מרגישה וכותבת כרגע. אז תורך לעשות לי עוד כאלה.
הי ארז, משכנתא, שלושה ילדים וכלב, מתי נגמר המשחק? המשפט הזה כל כך עצוב לצד שבע דקות גן עדן (שהוא המשחק הכי לא ברור לי מילדותי. זו רק אני שישבתי לצד הילד שבחר בי וחיכיתי שיעברו כבר נצח שבע הדקות? זו רק אני שמעולם לא הצליחה להבין מה גן עדן בזה?:) "קטפנו עצמנו לדעת" שוב מספר בעצב על סוף המשחק, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה עם המילים של הפוסט. עבורי, יותר כיף להיות ילד בתוך מבוגר מאשר הילד התם שהייתי.
כך או כך אהבתי את תום השיר והפשטות שבה הילדה מציעה: "נעשה אדם", אותה פשטות לדעתי הייתה באותה החלטה של גבר אישה "נעשה ילדים". לא?
חג שמח.
סיגל,
את כותבת ממקום אחר על "שבע דקות", בהחלט לא מקום של געגוע. ואולי עוד אלמד, כמוך, להיות ילד בתוך מבוגר וליהנות מזה.
זיהית נכון את התום ממנו בא "נעשה אדם", ואולי אני יכול להציע לך בנוסף את פסוק 26 בפרק א' של ספר בראשית:
" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"
זה קורה ארז, כשחוטפים מן זעזוע קטן של הבנה שאנחנו כבר לא ילדים ואחרי הבהלה באה שלווה ושמחה שכלום לא אובד והכל פה בפנים. ולגבי הפסוק, הלוא זה בדיוק גן העדן שלך, שבו פעם אתה והילדה הם אלוהים שבוראים להם אדם.ואז כהורים בוראים ילדים נפלאים בצלמנו ובדמותנו. ואם תסתכל על זה כך תראה שהמשחק לא נגמר הוא רק הפך למשחקי מציאות, ואם עושים את זה נכון יותר מאלוהים ההוא וחוה ואדם ההם, בעצם אפשר להשאר בגן עדן (אם מצליחים כמובן לתת ביס לאיזה תפוח שיכחה שיעלים מידי פעם לשבע דקות את החובות ומשכנתא והבוס וכל מה שמפריע למשחק החיים מלהיות גן עדן אמיתי).