אי אפשר לעבור פעמיים באותו מחסום

לכאורה סיפור ישן שאינו אמור לעניין עוד איש, אבל דבר אינו מתיישן פה – הטור השביעי יכול להיכנס לכל מהדורת עיתון גם היום. דווקא ריחוק הזמן מאפשר להציץ בתמונה שוב, בפרספקטיבה שאולי יכולה להביא עמה תובנה חדשה.

התמונה כל-כך חזקה, שבאמת על תמונות כאלה נכתב שהן טובות מאלף מילים. ומילים נשפכו כמים: בעיתונות הכתובה והמשודרת, בטוקבקים, בבלוגים ובפורומים באינטרנט. כל-כך הרבה הכבירו מילים, שספק אם אוכל לשפוך כאן אור חדש על התמונה.

ובכל זאת: למרות שעברו שישים שנה מאז שמגפו של הקלגס היה על צווארנו, עברו גם ארבעים שנה מאז שהשימוש בסמלי השואה הפך למטבע פוליטי עובר לסוחר. איך אנחנו עוברים כל-כך הרבה פעמים באותו מחסום רגשי?

הצלמת¹ (סרט ווידאו, אגב, במקור), פעילת "מחסום ווטש", לא הייתה הראשונה ובוודאי לא האחרונה להביא את ההקשרים ההיסטוריים באופן הזה. הראשון שהביא לשיח הציבורי הישראלי את ההשוואה היה הפרופ' ישעיהו לייבוביץ', כשטבע את המונח "יהודונאצים" – וגם אז, הסערה הציבורית לא איחרה לבוא. האחרונים לשחוק את הדימויים ההיסטוריים היו המתנחלים, שענדו טלאי (כתום, אמנם) במחאה על תוכנית ההתנתקות.

אנחנו נפלאים בהתנפלות חסרת רסן על כל מועמד ימין אירופאי ועל כל תערוכה בינלאומית שיש בה מוצג ובו רמז קל אפילו להשוואה בין הנעשה בשטחים ובין מה שנעשה בזמן מלחמת העולם השנייה (הרי ההשוואה "לא תעלה על הדעת"); אבל לנו מותר. רק לנו מותר להכתים את זכר השואה, לכבס אותו שוב וחוזר חלילה. ובעיקר: להזדעזע כל פעם מחדש מהשימוש הבוטה, בלי להבין שאנחנו היינו אלה שהשמשנו אותו עבור כל העולם.

מאיר שלו כתב בעקבות התמונה²: "…הציונות ביקשה מאיתנו להניח את הכינור בצד לזמן-מה ולאחוז ברובה עד שירווח. השטחים וכל הכרוך בהם עשו זאת למצב של קבע. וזאת הסכנה האמיתית. כי בחשבון הארוך הכינור מנצח". אבל האמת היא שאנחנו פשוט מנצחים את עצמנו. אחרוני הניצולים מתפוגגים, הזיכרונות יהיו לאבק, מכחישי השואה יהיו מובטלים, ורק הניצול הציני של כותרות שהוצאו מהקשרן וזילות השואה יישארו מנת חלקנו. הנאצים לא יכלו לבקש יותר.

========
1 סרט הווידיאו צולם ע"י הורית הרמן-פלד, ב-9 בנובמבר במחסום בית איבא ליד שכם.

2 המוסף לשבת – "ידיעות אחרונות", יום שישי י"ג בכסלו תשס"ה.