תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
לא פשוט להיות רלוונטי
נביחה של בול-דוג.
זה לא הקול של בעלי לשעבר.
מפרש של סירה.
זה לא מהחופשה ההוא
כשלא הייתי מי שאני
באותם ימים, הכרתי את הַפִּיות הגדולים,
את קולות תיבות הנגינה – של כולם.
לא יכולתי לחשוף את הלחן הפרטי
וצבעתי את פני-השטח בכחול,
כי הוא רצה לשאת אותי
לשמיים,
אל תחתית החידלון.
עבדתי קשה כדי לתקן את הנרטיב ,
את השברים מהתאונה המשפחתית,
מהמפגש מזרח ומערב.
תאנים רקובות ישבו בבטן,
עד שבחרתי להפסיק להיות רלוונטית
הטקסט מורכב מאוד, הגם שבקריאה ראשונה הוא קל: מילים פשוטות, משפטים פשוטים (כמה מהם מוּכּרים), כל שורה ברורה, נוח לקריאה.
למראית עין.
"וצבעתי את פני-השטח בכחול,
כי הוא רצה לשאת אותי
לשמיים,
אל תחתית החידלון."
לשמיים, // אל תחתית החידלון.
לא פשוט בכלל. לא ב'מובן-מאליו' שלנו – והמובן-מאליו נסדק. ככה, בפשטות, בלי מילים גדולות.
—
השורה הראשונה של בית III 'מסבירה' את פשטות ההיפוך:
"עבדתי קשה כדי לתקן את הנרטיב ,
[…]"
—
בית IV ואחרון, שורה ראשונה: דימוי שאני יכולה לראות אֶת המציאוּתי שבו –
"תאנים רקובות ישבו בבטן,"
השורה האחרונה מסַפרת אֶת הצילום:
"עד שבחרתי להפסיק להיות רלוונטית"
—
בין-לבין, פיסות חיי הדוברת מפַשטים אֶת המשמעוּת של הקולאז' – צילום + טקסט.
—
מעניין: צבע הצילום הטעה אותי – כאילו ירוק זית, ובכל זאת הצילום מוֹרבּידי.
הצילום עצמו סֶנְסוּאלי-סֶקְסוּאלי, אֶרוֹטי – ומוֹרְבּידי בוזמנית.
רק אחרי קריאת הטקסט השלמתי את קליטתו – לא פשוט להיות רלוונטי (הנה פיסות חיי הדוברת, ואין טעם שאעתיק אותן לכאן) – ומאוד-מאוד לא פשוט לבחור בלהפסיק להיות רלוונתי/ת.
—
תמי, זימנת לי חוויה רב-חושית.
תודה.
רבקה תודה על מתנה יפה שהנחת על שולחני…
התהליך שבו את עוברת מנושא לשורה בשיר, מגלה לי איך את כקוראת – קוראת את מה שכתבתי . וזו חוויה…
תודה תודה רבקה…
קראתי. פעמיים.
פעם כמי שמכיר
ופעם כמי שלא מכיר.
חזק. הבית השני במיוחד. שהוא שיר בפני עצמו.
אולי הייתי מוותר על הבית האחרון. אולי.
שמעון תודה.
לאחרונה מוצאת עצמי מנסה להגיד דברים בקול פשוט, כלומר בעברית מובנת. אבל כדי לדבר ולא רק לעצמי, זה מצריך עוד שורה או בית כדי שהקורא יבין.
הבית האחרון למעשה מתאר זמן. את זמן הסבל עד שמספיק ודיי.