תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
בכל טיול שנסעה
אספה סבונים קטנים
מבתי הלינה.
כשחזרה לארץ, הייתה מפזרת אותם בארון הבגדים,
מעמידה את שורת הבשמים
כדי שריח הבדידות ינוס הלאה ממנה.
ההרגל לברוח אל קרנות הכנפיים של המטוס
הפך לאובססיה.
אנחנו הבנות כבר לא הסענו ולא נסענו
לשדה התעופה
ולא יכולנו להסביר לה, במילים,
איך רוקנה את שקית האלוהים
שהגדירה אותה-
אמא.
צעקתי לשמים
והרגתי את המושג הזה.
כואב.
אצלי הזיכרון החי מתנגש/מתחבר אל מה שכתבת.
הכי קשה. זה לכתוב על האנשים הקרובים ביותר. פעם אחת מצליחים לעבור את המשוכה הזאת וזה נהיה יותר קל. יותר קל מבחינת הכתיבה. לא מבחינת החיים. ומה שהם משאירים אחריהם.
יופי של שיר. אם אפשר להשתמש במילה יופי בהקשר הזה. שהוא מין שקיעה עירונית(שאין בה את ההוד ואת הנוף של שקיעה כפרית)
ההתדיינות עם אמא נמשכת כל חיינו. השיר מיוחד בעיני
רות
העלית קושי וקושיה, תמי.
גם בעינַי השיר הזה מיוחד מאוד.
תודה!
לאט לאט החיוך והחיבה הופכים לצעקה איומה וחותכת. של כאב עמוק.
וואו שיר חזק ,תמי- אספה סבונים להניס את ריח הבדידות .כן, אמהות לפעמים עלולה להיות תובענית וסחטנית מאוד
תודה רבה לכם על שקראתם והגבתם.
מוזר איך אנחנו לומדים לחיות עם כאבים כאלו ואחרים …
זה רעיון נפלא לפזר סבונים בארון ולהניס את הבדידות. שיר מכמיר לב,תמי.
טעון ומרשים, תמי. וכתוב יפה מאוד