המירוץ לא היה הוגן. התנאים לא היו זהים. לכל אחד מארבעתנו ניתן מקל אחר ומיקום שונה. הקבוצות האחרות קיבלו תנאים אחרים. בקבוצה שלנו הרץ הראשון נעמד במקום גבוה, הרצה השנייה במקום נמוך, השלישית הוצבה בפיתול, ואני, הרביעית, הוצבתי הרחק, כך שאיש לא ראה אותי, ואני לא ראיתי איש. בנוסף לכך המאמן נעלם, והוראותיו של השופט, שנאמרו בשפה לא מובנת, נשמעו מרמקולים ענקיים שהיו תלויים שלא כדרך הטבע באויר.
משחלף זמן ואיש לא הגיע, התחילו לצוץ בי ספקות שמא טעיתי, והמירוץ כבר הסתיים, או שעדיין לא התחיל, והוא אמור להתקיים במקום אחר ובמועד אחר. כשהרצה השלישית הגיעה לא הבנתי מיהי. גם היא לא הבינה מי אני, ולכן חלפה על פניי.
זה, כמובן, היה אסור על פי הכללים, אבל השופט הלא נראה לא אמר כלום. אחר כך צצה בעיייה נוספת, כי איש לא סימן את קו הסיום. באיזשהו שלב, כשהזמן התמשך, פשוט זזתי הצידה. התיישבתי על אבן. מעליי נפרשו שמיים כחולים ששייטו בהם עננים לבנים, וחלפה להקת ציפורים.
לא הבנתי למה לא פרשתי קודם. זה היה יום יפה כל כך. יום שפשוט מטופש לערוך בו מירוץ שליחים.
לא הבנתי למה לא פרשתי קודם. זה היה יום יפה כל כך. יום שפשוט מטופש לערוך בו מירוץ שליחים.
נהדר, חני. יפה. גם אני ישבתי בצד. היום היה יפה. מזכיר לי את מאיר אריאל ז"ל – העגלה נוסעת אין עצור… קפצת ממנה היום חלפו שעתיים והנה נשארת מאחור….
תודה רבה שירה. עכשיו גם אני נזכרת במאיר אריאל, יכולה לשמוע את קולו.
כמו חלום בלהות שסופו דווקא טוב, הזדהיתי מאוד!
תודה רבה, חני. מעניינת הפרשנות שלך, ובאמת העיקר שהסוף טוב.
מורעלים שכמונו, באמת כדאי שנתיישב.
מאוד אהבתי את ה"מעליי נפרשו שמיים כחולים" וכו" – כאילו צצו שם רק מרגע שהתיישבת.
שמחה לגלות שלא הייתי שם לבד. והשמיים באמת לא צצו קודם. תודה רבה , אמיר.
חלומי וגם יכול להיות לא חלומי. יפה הערבוב
חלומי ולא חלומי – גם בשבילי. תודה רבה איריס.
לי זה נראה כמו מין חלום ביעוטים. מין מירוץ "הישרדות" כזה. סוראליסטי וסימבוליסטי מאוד.
"מירוץ הישרדות", יעל, נשמע לי מאוד מתאים, וגם מסביר הרבה. גם "סוריאליסטי וסימבוליסטי" מתאים מאוד – כמו חלום, כמו סיפור. תודה רבה.
אמצתי, חני.
קולע מאד למצבי.
🙂
אפשר לנוח ממירוץ החים ולגלות את היופי שבהם. יופי.
וברוכה הבאה!
שמחה שקלעתי, מריו. וכן, מסתבר שלפעמים אפשר גם לנוח, ואז מגלים את היופי. תודה רבה.
שחר – מריו. זה השם. פעם היכרתי מישהו שקראו לו מריו, אז נשמט לי שחר. אז הוספתי.
היי חני
המרוץ לא היה הוגן… זה כל כך פשוט לומר, אך קשה לנו להאמין לפעמים שאנחנו יכולים לפרוש… ולהיות מאושר…
להתראות טובה
היי טובה,
תודה רבה. לא תמיד פשוט לומר, וגם להאמין שאפשר לפרוש ולפרוש, אבל לפעמים כן. ונראה לי שהכי חשוב לזכור שזה בכלל אפשרי.
והכי חשוב לגלות שבכלל אין מרוץ… (-:
או הו, טלי. מסכימה איתך: זה הגילוי הכי מרעיש! תודה רבה.
חני
הרגשתי כמו בסיפור של עליסה בארץ הפלאות
גילוש,
מעניין מה שאת אומרת. נראה לי שהפן הסוריאליסטי משותף. תודה לך 🙂
למה לרוץ כשאפשר ללכת ולמה בכלל להתחרות ? הרי בסוף כולם מגיעים
סיפור עם צבע של קפקא
יופי סיפור חני
שאלות מצויינות, ריקי, ואת קאפקא אני מאוד אוהבת. המון תודה.