בננות - בלוגים / / נער קריאה מאת ברנהארד שלינק – רטוריקה מעוותת של בן הדור השני הגרמני
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

נער קריאה מאת ברנהארד שלינק – רטוריקה מעוותת של בן הדור השני הגרמני

 

יש אומרים שסופרים הם מכשפי השבט, סוג של שמאנים הנושאים איתם את רוח השבט – אם זה המצב, וברנהארד שלינק הוא סוג כזה של שמאן, אזיי מצבה של רוח השבט הגרמני הוא בכי רע.

אתחיל מכך שברנהארד שלינק הוא סופר טוב במובן של בעל מלאכה טוב, ואין זה עניין של מה בכך. הוא יודע לטוות עלילה וכתיבתו קולחת ואף חיונית, אלא שהספר נער קריאה לוקה ברטוריקה מעוותת, כמו זאת שמשתמשים בה מתעללים מסוגים שונים כשאשמתם מוטחת בפניהם, רטוריקה ההופכת את התוקפן לקורבן.

התוקפן – במקרה של נער קריאה מדובר בתוקפנית –  היא האנה שמיץ – נאצית לשעבר כבת שלושים המנהלת רומן עם מיכאל ברג נער בן חמש עשרה. במהלך הרומן היא מבקשת מהנער לקרוא באזניה ספרים מספרים שונים ומתענגת על הקריאה. על עברה הנאצי של אהובתו נודע לנער רק בשלב יותר מאוחר אחרי שהיא נעלמת מחייו כשהוא כבר סטודנט למשפטים המשתתף בסמינר העוסק בסוגיות משפטיות הנוגעות למחנות הריכוז.

כמי שמעורה הן בשיח המשפטי והן בשיח הספרותי טוען שלינק בספרו שהגרמנים כולם אשמים בהשמדת היהודים בשואה, ומכאן ואילך מוקדשת כל כתיבתו כדי לתאר את האנה שמיץ כסוג של קורבן. קורבן של הבושה שלה. ובמה מתביישת שמיץ? לא חס וחלילה בהשמדת היהודים שבה לקחה חלק פעיל – שכן היתה שומרת במחנה ריכוז, אלא ב…כך שהיא איננה יודעת קרוא וכתוב.

לא יאומן כי יסופר אבל זאת העלילה המופרכת של נער קריאה: כיוון שהאנה שמיץ הנאצית לשעבר מתביישת להודות בכך שהיא איננה יודעת קרוא וכתוב כלומר אנאלפביתית, היא מודה בפשע שלא ביצעה.

ומה הפשע שבו היא מודה? לא ההשתתפות בהשמדת היהודים שבה, כאמור, שותפים כולם, ולכן אין צורך כלל להודות בה, אלא ב…כתיבת דיווח שלפיו היא אחראית על שריפתן של אסירות שנלכדו באולם במחנה הריכוז שבו עבדה כשומרת  שעלה באש עקב הפצצה. הדילמה המוסרית שמיכאל ברג, אהובה לשעבר עומד בה, היא האם לגלות שהאנה היא אנאלפביתית ולפיכך לא אשמה באשמה שבה הודתה, או להגן על סודה – האנאלפאבתיות – ולהניח לה להפליל את עצמה.

לאחר התחבטויות הוא בוחר באפשרות השנייה והאנה נכלאת למאסר עולם בניגוד לשומרות האחרות שעבדו איתה, שנכלאות לפסקי זמן קצרים יותר. האשמה כלפי הקורבנות האמיתיים בקושי עולה, שכן שמיץ טוענת שהיא בסך הכל מילאה את תפקידה, שהיה המשך ישיר של עבודתה הקודמת בחברת סימנס.

כשהיא שואלת את אב בית הדין מה הוא היה עושה במקומה – לאב בית הדין אין תשובה מלבד האמירה ה"נבובה" שיש מעשים שאסור בכל מקרה לעשותם, אמירה שכל הנוגעים בדבר יודעים שלא עמדה במבחנה של המציאות ולפיכך אינה רלוונטית כלל.

בקיצור: בספר נער קריאה מסיט שלינק את אשמת הרוצחים ממעשיהם הנפשעים כלפי היהודים לדילמות מוסריות המתגמדות לעומתם, ומעלה את האפשרות שכן…ייתכן בהחלט שהאנה שמיץ, הנאצית לשעבר, היא בעצם סוג של קורבן.

הרטוריקה המעוותת הזאת מזכירה את זו שנקט בה בשעתו אייכמן כשטען שהנאצים בסך הכל עשו את עבודתם, ולכן הם, בעצם, לא אשמים. עפ'י נער קריאה הם אינם  אשמים יותר משאר הגרמנים שאפשרו את הזוועות בשל אדישותם. כיוון שכך אישה כמו האנה שמיץ מקבלת עונש שכלל אינו מגיע לה, מרצה אותו באהבה כמו קדושה, מתאבדת אחרי שהיא מסיימת לרצות אותו, ומורישה את כל כספה לניצולה היהודייה היחידה שנותרה מהשריפה בבחינת כפרה. 

הניצולה, נכון יותר בתה, מתוארת כאישה עניינית וקרה באופן לא אנושי, תיאור המריח מאנטישמיות סמוייה, המסרבת לסלוח, ולפיכך עורך הדין מיכאל ברג תורם את הכסף בשמה של שמיץ לליגה היהודית נגד בערות (נראה לי ששלינק המציא את הליגה הזאת) ורק אחרי כן עולה עורך הדין בפעם הראשונה לקברה של האנה.

בכך מסתיים הספר הבעייתי הזה, אך לפני שגם אני אסיים מילה על מקומה של הספרות בספר: האנה שמיץ כאמור אוהבת מאוד ספרות וגם מתגלה כמבינה בה. היא אפילו ריחמה על נערות יהודיות עדינות וחלשות ואפשרה להן בחודש האחרון לפני מותן לקרוא לפניה סיפורים במקום להעביד אותן בעבודות פרך, שספק אם היו שורדות בהן.

הספרות מחליפה את מקומה של הדת, והאנה שמיץ הופכת כמעט לקדושה הממרקת את חטאיה ע"י לימוד קרוא וכתוב בכלא וקריאת ספרות השואה – גם זאת שכתבו הקורבנות וגם זאת שכתבו התוקפים –  אך למרות מאמציה העילאיים (היא לומדת בעזרת קלטות שמקליט עבורה מיכאל ברג – נער הקריאה שלה לשעבר) היא אינה זוכה למחילתה של היהודייה.

הצעתי לשלינק: תרום את הכסף שהרווחת עבור הספר המופרך הזה לליגה הגרמנית נגד צביעות, ואם אין ליגה כזאת תדאג שהיא תוקם. 

 

 

 

30 תגובות

  1. חנה טואג

    היי חני, פוסט יפה וכתוב ברהיטות
    לא קראתי את הספר, אבל צפיתי בסרט
    אנה שמיץ באמת מוצגת בו כרובוטית פרפקציוניסטית בעבודתה ככרטיסנית ברכבת שאף מועלית בדרגה בשל יעילותה, יעילות שהוכיחה עצמה בעבר…ובאשר לקריאה
    מסתבר שקריאת אותיות וספרות טובה אינה פוקחת עיניים לקריאה האמיתית
    לעוורים מהסוג הזה דרוש בדחיפות כתב ברייל

    • חני שטרנברג

      תודה, חנה. אכן נקודה שלא הדגשתי – היעילות הגרמנית הרובוטית הידועה לשמצה שכנראה עדיין אהודה – על הגרמנים כמובן.

  2. אביטל קשת

    כיום יש בגרמניה יש גל תודעתי שמנסה להתנער מהסבים. וזה שהספר זכה לכזו תהודה אומר שהגל שוצף.

    קראי את ריצ'ל זייפרט יש לה ספר של סיפורים קצרים על הנושא שטבול בהרבה יותר כנות ובחינה עצמית- קולקטיבית.

    אני את הספר הזה" נער הקריאה" לא אקרא לעולם.

    והמוזר שאני עצמי משמשת " כנערת קריאה" לעת מצוא.

    • חוה זמירי

      חני,

      כרגיל, תודה לך על הפוסט הנפלא הזה.
      אני את הספר לא קראתי, אבל, ראיתי את הסרט ומאוד בכיתי. בכיתי על האנלפבתיות, המתגלה במהלך הסרט.

      יש עיוות נוסף, שכאשר מסריטים את הסרט, בוחרים שחקנית אמריקאית, שמלכתחילה עלולה לגרוף את אהדת הקהל. הסרט הופך להוליוודי לחלוטין, ואזי הוא עובר עיוות נוסף.

      לגופו של עניין, איני מאמינה שיש התנגברות מן העבר, או שנעשה איזה תהליך של אבל בגרמניה, אולי הבנים משלמים על חטאי האבות. אבל בספרות התשלום הזה – הוא או בשיגעון, "השיעור בגרמנית" של זיגפריד לנץ, או בהתאבדות, גם בספר "המופת" של זיגפריד לנץ, איש מן הכותבים הגרמנים הידועים לא כיפר על העבר, והכל עדיין ספוג באנטישמיות גסה.

      אתמול קבל יורם קניוק את פרס "ספיר" על ספרו תש"ח. כמו כן, קבל תואר של ד"ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

      מדוע אני כותבת את כל אלו. עסקתי רבות בספרות הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה. ממש היתה לי אובססיה בענין. קראתי את רוב הסופרים שנמנו על קבוצת הארבעים ושבע – רובם היום יושבים בגלות, ועסקתי בשאלות שהועלו במחקר, והן האם גרמניה עברה תהליך אבל, שיאפשר לה התגברות על העבר. שאלה זו נשאלה לאורך היצירות של הסופרים הגרמניים. גינטר גראס, זיגפריד לנץ, פיטר הנדקה, היינריך בל ועוד אחרים. שאלות שנדונו אצל אילנה המרמן – חוקרת, ועוד רבים אחרים.

      תשובתי לא היתה חד משמעית – עד אשר הגעתי אל קניוק. ליורם קניוק יש חשבון נוקב עם העם הגרמני. נושא החוזר ועובר בספריו. הוא עצמו ממוצא יקי, גרמני, והיה לו קשה עם השמש הישראלית ולכן ירד לאמריקה ושנים רבות עבד כמלח על אניה.

      יורם קניוק טוען בספריו, כי הסופרים הגרמנים לא התמודדו עם העבר בכלל, ואם כן, הם עשו זאת על דרך של סימבוליזם, כמו "תוף הפח" "דג הפוט", כאשר כתבו בצורה סימבולית – למעשה התנערו מלתאר באמת מה ארע שם במחנות. עד היכן היה גודל הזוועה. בספרו של גנתר גראס שאמור היה לגנות את ההשמדה ההמונית הוא עדיין מתאר את היהודים ככינים.

      הדרך הנכונה לתאר את מה שארע שם, היא לספר איך באמת נראו המחנות, כאשר נפתחו על-ידי בנות הברית – ארה"ב וברית-המועצות.

      אנשים רזים נדבקים לגדרות תיל, אנשים בכתונות פסים, שכאשר הושיטו להם נתח נקניק נחנקו למוות בעוד האוכל בידם מושט אל פיהם שלא הורגל במזון, הריח הנורא, וגווילי האדם ששרדו מן התופת.

      למה אני כותבת את כל אלו, מכיוון שכאמור היתה לי אובססיה עם שאלת גרמניה. על ספרים רבים כתבתי סמינריונים, וגם חקרתי את נושא הרוויזיוניסטים – מכחישי השואה – אריה סיוון כתב על כך מאמר מצויין באלפיים של מכון ואן ליר.

      בעיני יורם קניוק הוא באמת סופר שחותר בכתיבתו אל האמת, שלמרות שאין מושג כמו אמת היסטורית, הוא סופר שספוג באהבה להוויה הישראלית על כל השאלות הנוקבות שהיא עברה. יש בו משום תשובה לכל בעל אומנות גרמני קטן כזה או אחר.
      עם הקריאה בספריו באה לי די השלווה. סופרים ישראלים נוספים עסקו בנושא, חלק מהם שלמו מס שפתיים ויצרו מחזה תרמית, כאילו העתיד יביא את ההשלמה הגואלת בין שני העמים.

      אבל לא כך הוא. ובמילים לזכור ולא לשכוח מצידנו כעם, וכאנשים בודדים, אסיים כאן את דברי אלו.

      תודה לך על הראייה היפה ועל הפוסט שהעלית. את מהווה די קרן אור בשבילי כאן בבלוגיה.

      שלך
      חוה

      • חני שטרנברג

        תודה רבה לך, חוה, על תגובתך מאירת העיניים והלב. אני שמחה לשמוע על העניין שלך בנושא, וכן על נקודת המבט שלך. הספר הזה מוכיח שיורם קניוק צודק. השיח הישראלי – גרמני לוקה בהרבה אופורטוניזם וגם בעיוורון. יורם קניוק מהבחינה הזאת הוא אכן קרן אור. סופר שהתמודד באומץ רב עם העבר הנאצי של מדינתו הוא תומס ברנהרד. הוא אמנם אוסטרי, אבל גם היטלר היה אוסטרי. אני ממליצה בחום על כתיבתו של ברנהרד. סופר מעולה.

    • חני שטרנברג

      אביטל, הגל התודעתי של הספר הזה הוא דווקא גל של אהדה לדור הראשון ואפילו אהבה.

      • אביטל קשת

        הוא אשר אמרתי. קראי את תגובתי שנית.

        • אביטל קשת

          ההתנערות היא מהפשעים. הפשעים מגומדים. והסבים הם אנשים כמונו שחיו בנסיבות קשות וכשלו. זה יכול לקרוא גם לך.

          זה המסר.

          אני כאקט מחאהתי מסרבת לקרוא סופרים שמוכרים לי לוקשים ולהעשיר את חשבון הבנק שלהם על ידי זה שאצפה בזבל שהם מנפיקים.

          לעיתים חרם הוא פתרון נכון.

          • אביטל קשת

            דרך אגב, למה אנשים פקדו את הסרט המטופש הזה, הסיבה: יחסי ציבור. עוד משהו שאני בזה לו.
            איני קוראת או זורה כספי על מי שמתמחה ביחסי ציבור. בעיקר יחסי ציבור מרעילים.

            כל- טוב.

          • חני שטרנברג

            עכשיו הבנתי את כוונתך, אביטל. מסכימה איתך כמובן.
            כשיצא "נוטות החסד" שמספר על גם הוא על השואה מנקודת מבט של קצין נאצי בגוף ראשון – גם אני התנגדתי לקרוא מה עוד שמדובר בספר עבה מאוד שספק גדול אם הייתי צולחת.
            את הספר הזה, האמת, קיבלתי מזמן במתנה אבל קראתי רק עכשיו. השאלה היא אם אי קריאה והתעלמות היא תגובה נכונה – אולי נכון יותר לקרוא ולהגיב – ולא כדי להעשיר את חשבון הבנק – הוא מתנפח ממילא – אלא כדי להבין איך חושב האחר ולהשמיע דעה אחרת. מה עוד שהספר התפרסם מאוד ועוד נעשה בעקבותיו סרט. אחרי הכל שתיקה כהודייה. גם לדעות יש להתנגד לא רק למעשים, כי דעות גוררות מעשים.

  3. לבנה מושון

    לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט והזעם שלי היה בגלל המניפולציות על נפשות הצופים שעשה הבמאי בבימוי העדין והמיוסר שלו ובדרך הפרשנות שלו את האנה ואת הנער- בחור שהלך עם דמותה. מזל שהסופר לא מל אותו ועשה גם שיהיה יהודי לצורך העניין. כך מגייסים רומנטיקה כדי לרכך זוועות ולשכתב את הבלתי נתפס. הסופר ככלי משחית.

    • מסכימה לחלוטין. "אמרקינזציה במיטבה". פופוליזם במרעו.

      • חני שטרנברג

        תודה ענת, אבל זאת לא אמריקינזציה. זאת גרמניזציה וזה מה שנורא כל כך בעניין. אגיד לך יותר מזה: אני מתקשה להאמין שסופר אמריקאי היה רוקח עלילה כזאת, אלא אם כן הוא ממוצא גרמני. האמריקניזציה או מוטב לומר ההוליוודאציה היא היכולת להתמקד בסיפור האהבה ולהתעלם מכל הצרימות המוסריות ולרכב על גל ההצלחה.

        • התייחסתי לסרט חני. אני לא בטוחה אם הוא היה אמריקראי. זוכרת משהו שקשור עם אוסקר. וגם אגב אם הוא לא היה אמריקראי – הסרט – כבר יצא לי לראות סרטים כמו נער קריאה שלוקים בוולגריזציה פופליסטית של נושאי אנוש טעונים.

          • חני שטרנברג

            מסכימה איתך, ענת. אין ספק שיש הרבה סרטים לא איכותיים, אבל הרבה מהם גם לא מתיימרים להיות איכותיים, וכאן, לתחושתי, יש התיימרות.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, לבנה. אין סיכוי שהנער היה יהודי א. כי כמו שאמרתי יש בספר אנשטימיות סמוייה ב. מטרתו היא לטהר את האנה ברוח החמלה הנוצרית שהספרות היא מחליפתה. גם אני התעצבנתי מהסרט, אבל מסתבר שהוא נאמן מאוד לספר. נאמנות עצובה.

      • חני שטרנברג

        ותודה לבנה על איך שהגדרת את הדברים – אני מאוד מאוד מסכימה איתך.

  4. חני שטרנברג

    חוה,
    במיוחד לך וכמובן לכל מי שמתעניין לינק לראיון עם ברנהארד שלינק ב בי בי סי (תודה לנועם לסטר מ"רשימות" שהפנה אותי ללינק הזה)

    http://www.bbc.co.uk/programmes/p003jhsk

    מרתק איך הבנאדם מצליח להתחמק גם בראיון מנקיטת עמדה ביקורתית, מעשיית חשבון נפש.

    • חוה זמירי

      לחני, ולכל המגיבים:

      לא הלכתי לקולנוע כדי לראות את הסרט. אני את הסרטים רואה בבית בדיסקים צרובים, מה לעשות, השחקנית אמנם מעוררת חמלה, ובכך מוסטת כל העלילה אל עבר מציאות שהיא באמת אמריקאית וגם הוליוודית, כמו שהזכרתי בעבר.

      מילדותי יש לי אובססיה לשואה. בעבודת הסיום שלי בתעודה להוראה עסקתי בשואה.

      ואולם, את הסופרים הגרמניים בדקתי במסגרת לימודי המוסמך שלי. כך, הכנתי רפרט שמיעתי על הספר "השיעור בגרמנית" של לנץ בפני פרופ' שאנן.
      העניין הוא שהבן הוא המורד באביו, כנגד התכונה, המוגדרת "כציות לסמכות". האב שיתף פעולה עם הנאצים והבן מרד בו.

      הספר נכתב בגוף ראשון, כאשר הבן כותב כבר מבית משוגעים. אין כל חרטה במעשי האבות או הסבים, אני מצטערת, כמו שהזכרת חני את המשפט של אייכמן, התרוץ היה תמיד צייתתי להוראות. גם במשפטי נרנברג, הס קצת הסתבך, ולכן הוא היחיד שנתן את הדין.

      לפי משפטי נרנברג רבים מן הגרמנים שעסקו בפועל והלכה למעשה בפיתרון הסופי שנידון בוועדת ואנזה, רבים מהם הצליחו לצאת ללא פגע. חמור מכך, הם נשארו בגרמניה והצליחו להתעשר בשנית ולחיות בטוב.

      בעבודת המוסמך שלי דנתי בספר "המופת" גם הוא של זיגפריד לנץ – זהו ספר מאוד קשה לקריאה, מכיוון שהוא עוסק בסיפורים על גבי סיפורים – לא אגלה את עלילת הספר ואולם אני ממליצה על קריאה בו, הוא ספר מאוד מעניין הן מבחינה פואטית והן מבחינה עלילתית – גם בו מצויינת הנוקשות של דור ההורים, חוסר החרטה וההשלכות הקשות שהיה להם על דור הבנים. בנו של אחד מן הדמויות מתאבד לנוכח מעשי האב.

      אל קניוק הגעתי בעבודת הדוקטורט שלי – הוא היה עבורי סגירה של מעגל. השוויתי את ההתמודדות שלו בנושא זה ובעוד נושאים אחרים עם א.ב. יהושע, ויצחק אוורבוך אורפז. ההתמודדות של קניוק ביחס לאחרים היא מאוד מעמיקה. ואולם לא כל הספר עוסק בנושא הגרמני – הוא מתעסק באמת בנושא של מלחמות תש"ח, מלחמות ישראל. כתיבתו היא מעשה אמנות.

      לא מזמן קראתי את הספר בו הוא נוסע לגרמניה, ותוהה ברכבת אם מזהים עליו שהוא גרמני.

      בכך לא נסגר המעגל, אם מישהו חושב שאין אנטישמיות בגרמניה. לפני שנה יצא לי לכתוב הצעת דוקטורט למישהו באוניברסיטת חיפה – שעסק בעליית הרוסית לישראל בהשוואה לאלו שהגרו לגרמניה.

      במשך מספר ימים תמימים היינו בקשר. באותו הטווח הסתבר שמרצה ישראלי שיצא לגרמניה ולימד באוניברסיטה גרמנית, נתפס באיזו סימטה והוכה מכות רצח על היותו יהודי (ואולי גם הומוסקסואל) שזה בכלל היסטרי, כמובן שהוא סיים בבית החולים עם רגליים שבורות.

      אני אישית די מאמינה באופי של עם. לא כל העמים אפשר לתייג כך, אבל את הגרמנים אפשר ואפשר. הציות לסמכות – הוא תכונה די מובנית אצלהם, גרמניה של היום היא מדינה מאוד מאוד עשירה. הבונקר של היטלר הפך להיות למוקד לעלייה לרגל. אנשים מניחים בו פתקים, כמו בכותל טפו.. טפו.. אני אישית לא נסעתי מעולם לגרמניה וגם איני רוצה לנסוע – רק תחשבו על השפה – כבר אני שומעת בראש איזה מצעד צבאי.

      ושוב חני, תודה
      בהרבה הערכה
      חוה

      כמובן שמה שהבאתי כאן הוא די רפרור יחסית לכמויות אדירות של חמרים בנושא שדחסתי לי למוח.

      • חני שטרנברג

        תודה רבה, חוה, על כל מה שסיפרת. מאוד מעניינות אותי התובנות שלך. את מוזמנת לכתוב לי למייל.

        • חני שטרנברג

          כדי להבהיר חוה: כוונתי להציע לך להתארח עם פוסטים בנושא בבלוג שלי – את מוזמנת כמובן גם להמשיך להגיב כרגיל.
          להשתמע ותודה 🙂

    • חוה זמירי

      חני יקרה,

      רק עכשיו הקשבתי באמת לראיון עם ברנרד שלינק כמעט לאורכו המלא.

      אינני בטוחה שהבעיה היא שחנה היא סוג של קורבן, וזוהי באמת הסוגיה המרכזית בה רצה הסופר לדון.

      תרשי לי להציע לך זוית אחרת של ראייה. שאלת השאלות שהספר הזה מתמודד עימה, והיא חוזרת גם בספרים אחרים שכתבו סופרים גרמנים על הנושא: היא ההתייחסות של הדורות הבאים עם אותו הדור הראשון שביצע את המעשה הנורא. במקרה של חנה, היא סגרה שבעים נשים יהודיות באסם ונתנה להם לבעור עד מוות, מכיוון שהיתה צריכה להשגיח עליהן. זאת היתה המשימה שלה. האם אנחנו באמת רואים את המחזה בספר או בסרט – לא, הוא מסופר לנו, מדווח לנו ונשאר על הציר של הסיפוריות הטהורה – המבדה!!!

      השאלה שמציב הסופר היא ההתייחסות של הדור השני והשלישי, אותו הנער שהקריא לה סיפורים, שגילה, למעשה, שהיא אנלפבתית ובסיכומו של דבר היה מאוהב בה. שכב עימה ותינה עימה אהבים.

      כאשר היא מובאת למשפט, הוא כתלמיד משפטים מתלבט בשאלה, באם לחשוף את היותה אנלפבתית ולהציל אותה ביחד עם הסוהרות שהצליחו לחמוק מן העונש.

      היינו, הוא מעומת עם הברירה האם להתערב עם הפושע, הרוצח, כדבריך – "התקפן", אותו הדור שאכן ביצע את המעשים, על רגשי האשם, הבושה וכו'.

      ביד מכוונת, בסיכומו של דבר אין הוא מציל אותה, הוא מסרב לכתוב לה לבית הסוהר. היינו הדור השני מסרב להתערב עם הדור הרוצח, הנאצי, שבשם האידיאולוגיה, חוסר ידיעה לפעמים של התמונה הכללית של הזוועה הנאצית ביצע פשעים כה נוראים נגד כל האנושות.
      לא רק שחנה מינץ אינה קורבן, היא מסמלת ומסמנת את הצורך להביא את אלה שפשעו אל בית המשפט ולכלוא אותם מאחורי סורג ובריח, כפי שאכן קורה לחנה.

      ואולם הסופר עצמו אומר, שבעצם ברגע שהרגת אדם אחד, השאר הם כבר מספרים – וזה נורא בעיני. זוהי בדיוק צורה של חשיבה גרמנית. שהרי מדובר במסות של אנשים, בני אדם חיים ונושמים כל אחד על חייו הוא. האם כך חושבת גם שיטת המשפט בכל מדינה שהיא?

      נניח, שאנחנו כיהודים מודעים לצורך של הסופר הגרמני לתקן את ההיסטוריה על ידי הבאת הפושעים אל כס המשפט, ואל הכלא עד סוף חייהם.

      כאן מגיעה ההסתייגות שלי – האם הכלא הוא אכן העונש המיוחל על הזוועה הנאצית?
      חנה אינה קורבן – היא אקטיבית ביותר, שכן בבית הסוהר היא מתחילה חוויה מתקנת של לימוד קריאה וכתיבה.
      גם כאשר היא יכולה לעזוב את בית הסוהר כי עונשה הסתיים, היא מעדיפה להישאר בו, כי בעצם מה רע לה שם?. בית הסוהר מפרנס אותה, היא אישה בודדה שמזדקנת, והיא מעדיפה להישאר באותה המסגרת המגוננת שבעצם מפרנסת אותה.

      זוהי בעיני ההחטאה האיומה של הספרות הגרמנית.

      ולמה אני מתכוונת. שלינק טווה לנו בעצם סיפור שבו הוא מעמיד סוגיות תיאורטיות, על המתח שבין הדורות, אשר נותר כמתח, מכיוון שגרמניה של היום אינה בעצם גרמניה של העבר – הדור הצעיר אינו מסכין עם סיפורי ההורים.
      זהו הפתרון שלו – זהו פתרון ספרותי לחלוטין, והוא נותר במחוזות הסיפוריות של עצמו וזה הנורא מכל בעיני!!!!

      ואסביר לך מדוע:

      אנחנו כיהודים, כאשר אנו אמורים להתמודד עם מה שארע לסבים שלנו ולהורים שלנו נוסעים לגרמניה, אל העיירות שבהם ארעו האסונות – הסיפורים שלנו הם הרבה יותר מצמררים – הם אינם פילוסופיים – הם מתאחשים באיזור בו הנוף הירוק של אירופה היה דומם והאדמה רתחה מדם היהודים מבלי יכולת להקיאו. כל התחקירים מובילים אל מעשי אינוס איומים, אל קברי אחים, אל מצעדים, סלקציות, התאכזרויות שאינם ממין האנושיות בכלל. אפילו הסיפור של אנה פרנק עצמו הוא יותר איום מזה של שלינק, או המחזה גטו, ועוד מן הספרות העברית.

      זוהי המכשלה הגדולה ביותר של הספרות הגרמנית. היא מציבה שאלות, ומנסה לתת שאלות מבלי שבאמת היה תהליך של אבל, של התגברות על העבר – אלו הם בסך הכל סיפורים – כל קשר בינם לבין מה שבאמת אירע שם, המספרים, הצעקות, הנסיונות של מנגלה, בגופות חיים מדממים – על כל אלה רק אנחנו היהודים יכולים לכתוב ולספר.

      אני מקווה שהסברתי את דברי. חנה מינץ היא הקרבן של הספרות הגרמנית עצמה שאינה יכולה למחוק מן הזכרון הקולקטיבי הבינלאומי את הזוועות של החיה הנאצית.

      אם תרצי אוכל לכתוב על תקדים סקוקי.

      מקווה שלא תכעסי עלי, אבל ככה אני מבינה את הדברים, ועל כך אני כועסת, התעלמות וחוסר דיון בסוגיה החשובה שהבאת תחטיא למטרה דע מהיכן באת ולהיכן אתה הולך. ולכן אני שמחה על הפוסט שלך, ועל תשובותיך.

      ועוד, כל מי שמשווה היום את הבעיה הפלשתינית עם שאלת השואה ומלחמת העולם השנייה אף הוא בעצם מחטיא את המטרה, שכן, גם העולם הערבי אינו מוכן לקבל את הפליטים בחזרה. וכאן אעצור, איני רוצה לגלוש בין הנושאים.

      לא שכחתי אותך חני,
      הייתי עייפה אתמול

      בהרבה הערכה
      שלך חוה

      • חני שטרנברג

        היי חוה,

        הרבה עניינים העלית כאן ונקודת מבט מעניינת.
        הכשל הגדול כאן הוא הטאטוא מתחת לשטיח של הפשע הגדול והנורא – השותפות לרצח היהודים. הכשל הגדול הוא שהאנה לא נאשמת בו, אלא רק בכך שהחליטה לא לפתוח את דלתות האסם – פשע שכלל לא ביצעה.
        זה עיוות המציאות כפי שהתרחשה.
        אני מסכימה איתך מאוד לגבי תפיסת היהודים כמסה -חוסר ההבנה שכל אדם הוא עולם ומלואו – התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בספר וזה כשל נוסף.
        יותר מזה: יש הרגשה שהיהודים בכלל לא מעניינים את שלינק. מי שמעניין אותו אלה הגרמנים, וההודאה בפשעים נגדם נעשית מהשפה ולחוץ – אין בספר תחושת חרטה, אשמה ובושה – גם לא של האנה – אלא רק של ניתוח קר, שכלתני – התכונה שמושלכת בעצם על בת הניצולה.
        לגבי המבדה זאת דווקא לדעתי לא בעייה, שהרי כל ספר שאינו אוטוביוגרפי או דוקומנטרי הוא מבדה – השאלה היא מה הוא בודה וידוע שהבדייה מבוססת על המציאות.
        הספרות היא מעין צילום רנטגן של הנפש והרוח וכאן הצילום הזה בעייתי במיוחד.
        לגבי ההשוואה בין הבעייה הפלסטינית בישראל היום לבעיית היהודים בגרמניה במלחמת העולם השנייה: עקרונית אפשר להשוות בין כל דבר לכל דבר, השאלה את מי ההשוואה משרתת ועד כמה היא מופרכת. אין ספק שהשוואה כזאת מסייעת לגימוד הפשעים של הנאצים ושל מדינות אירופאיות רבות ששיתפו איתם פעולה וסייעו להם, והמרחק עצום ורב. יחד עם זאת יש בהחלט מקום לביקורת על מה שקורה כאן ואפילו חובה בלי קשר.
        בנוגע לנושא הכתיבה – חשבתי דווקא על התייחסות לסופרים הגרמניים שהזכרת כעין המשך.

        • חוה זמירי

          לחני,

          אחשוב על משהו, אעבד אותו ואשלח לך אותו במייל. אני חושבת דווקא על הספר ה"מופת", שהוא מעניין במיוחד.

          חוה

  5. רקפת זיו-לי

    היי חני.
    קראתי את הספר לפני כמה שנים ולא אהבתי אבל הייתי בטוחה שאני זו שלא הבנתי כי קיבלתי עליו המלצה חמה מאנשים שאני מאד מעריכה בעולם הספרות. נקודת המבט שנתת כאן דומה למה שאני הרגשתי, אז אולי בכל זאת הבנתי משהו.

    • חוה זמירי

      לחני,

      אתמול כתבתי תגובה שלמה והיא נעלמה, ולכן כתבתי בקצרה. כנראה שאצטרך להיזכר פעם נוספת בספר/סרט – אחפש אותו.

      כל מה שכתבתי יוצאת מתוך ההנחות שאותן בררתי ביני לבין עצמי במהלך המחקר גם בתואר השני וגם בתואר השלישי.

      את צודקת בהרבה מדבריך. הספרות הגרמנית לא עסקה ביחסה ליהודים, אלא פעמים רבות ביחסים שבין הדורות. היינו כיצד הגיבו הבנים לנוכח מעשי האבות, וזאת גם אם היו רק איזה בורג קטן במכונה המשומנת הזאת. אילנה המרמן כותבת על כך בספרה "הנאציזם בראי הספרות" היא מאוחר יותר מקשרת גם בין הסכסוך. יש עוד חוקרות שעסקו בסוגייה הזאת. היינו, הציות למרות – לסמכות, באופן כללי בתוך הבית הגרמני, היינו דפוסי ההתנהגות המסודרים והמופתיים של הגרמנים. תגובת הבנים גם בתוך הבית, גם כאשר נודע להם שהאבות היו חלק ממכונת ההשמדה.

      התהליך הזה של גרמניה העלה שאלות במחקר הספרותי, "האם גרמניה עברה תהליך של אבל לאחר מלחמת העולם השנייה, ומכאן האם היא עברה תהליך של התגברות על העבר.

      התשובה היא די חד משמעית – והיא כמובן לא. וזאת גם אם דור הבנים לא הסכים עם מעשי האבות. האבות נותרו עדיין אותם אבות, ואם היתה נתנת להם בשנית הפקודה סביר להניח שהיו מבצעים אותה בשנית.

      ביום שישי קראתי מאמר בהארץ על סופרת גרמניה, שכנראה אולי מצליחה לגעת בזוועה. לא קראתי את הספר, ואולם נראה לי מן הדברים, כי מבחינה היסטורית – נוח היום לגרמניה לכרוך את הזוועות הנאציות יחד עם הטיהורים של סטאלין, יחד עם עוולות הקומוניזם ושאר אסונות שפקדו את ההיסטוריה ואת האנושות במהלך המאה העשרים.

      מכונת ההכחדה הנאצית היתה אירוע חד-פעמי בהיסטוריה. הפתרון הסופי הוא פרי מוחו המעוות של היטלר ואינו בר השוואה לשום אירוע נוסף שהתרחש בהיסטוריה. אין להשוותו עם כל מלחמה שהיא.

      גרמניה הנאצית שנגזרו עליה הסכמי ורסאי לאחר מלחמת העולם השנייה, חיפשה את גאוותה האבודה למן שנת 1933 שבה עלה היטלר לשלטון באופן הדמוקרטי לחלוטין ובהסכמה גורפת של העם הגרמני, הוא הופל רק בשנת 1945.

      הסיבה שבה כתבתי לך את אשר לקחתי אף היא מקורה בספרות של קניוק. ב"יהודי האחרון" כאמור, טוען קניוק שלא רק שגרמניה לא באמת עשתה חשבון עם עברה אלא היא שלמה מס שפתיים סמבוליסטי לחלוטין.

      בספר המופת, מתאר לנץ שלושה אנשים בעלי משפחות, אשר נפגשים לצורך כתיבה של מקראה לבני הנוער, שבה יועלה סיפור מופתי, אשר יציב בפני הנוער הגרמני דמות שתהיה מופת במעשיה. שלושת האנשים שייכים כמובן לדור הישן, הם מביאים סיפורים אחרי סיפורים, ודנים בהם. בדרך של אלימינציה נופלים כל הסיפורים כולם. הרומן שזור בקורות חייהם של חברי הוועדה ובסיפורים שהם מביאים. חברי הוועדה מתבררות להיות דמויות עקרות לחלוטין מבחינה רגשית. הגבר בחבורה שייך לדור ההורים ובנו, לנוכח מעשי אביו – אכן מתאבד.

      בסיכומו של דבר מוצאים שלושת חברי הוועדה את לוסי ברנבאום שעתידה להיות דמות המופת באותה המקראה. קורות חייה של לוסי ברנבאום נפרסים. מדובר במדענית שהיתה פעילה בפעולות מחאה במרד ביוון נגד שלטון תקפני, ואולם בהדרגה, מדמות פעילה ומרצה היא נופלת למשכב (כתוצאה מפעולות המחאה שלה) היא נופלת למשכב באשר היא גוזרת על עצמה מחאה פאסיבית לחלוטין של צום.

      בכך היא נופלת נטל על אחותה ועל רופאיה, אשר מוזעקים לנוכח כבודה הגוססת בכל שעה משעות היום. זוהי דמות המופת, אשר נבחרת על-ידי הוועדה. דמות שמאקטיביות הופכת לפאסיבית לחלוטין, בסיכומו של דבר נדמה לי שהיא מתה.
      הדמות הזאת היא הבחירה למקראה והיא דמות המופת לנוער הגרמני.

      הסיפור מוגש לידי העורך, בדף האחרון של הספר "המופת" עצמו ובאבחה אחת הוא פוסק שהדמות הנבחרת אינה ראוייה לאותה המקראה.

      כאשר מסיימים את קריאת המופת גדולתו של לנץ כסופר עולה על זאת של שלינק, הפואטיקה של הספר היא יוצאת מגדר הרגיל, הדמויות שבוועדה יוצאות דוחות לחלוטין, ושוב השאלות הן אותם השאלות, יחסי הדורות, איזה אידיאל מופת להציב בפני הנוער, כולו נבירה בגרמניה שמהר מאוד הסתגלה לתרבות הצריכה המערבית.

      אלא, שאז עברתי לקניוק, ברובד סיפורי עוסק קניוק בדמותו של קרמר שהיה ה"כלב" של אחד מן הקצינים במחנות ההשמדה, היה עליו ללכת על ארבע כמו כלב, היה עליו לציית לאדונו כמו כלב, הקיום שלו היה משועבד לחלוטין לחסדי אדונו הנאצי וכמובן שלא היה אנושי מכל סוג שהוא.

      בשלב מסויים מחזיר קניוק לספרות הגרמנית, ומתאר מה קרה, כאשר בנות הברית פתחו את שערי מחנות ההשמדה. מריאליזם פנטסטי עובר קניוק לתיאור נאטורליסטי ביותר של השלדים, של גדרות התייל, של אנשים שנדברו אליהם, של אנשים שהתבוססו בבוץ – שלדי אדם, בפיג'מות מפוספסות. התיאור אינו סטרילי כמו זה הגרמני, הוא מצמרר והוא מחריד.

      קרמר משתחרר מאדונו, הוא מסתובב ברחבי אירופה והוא מהווה קרקס של איש אחד – הוא נותר היהודי האחרון לספר פעם ועוד פעם ועוד פעם, מה באמת אירע שם בין כתלי המחנה.

      חני יקרה, צריך לקרוא את הספרים, עבודת המאסטר וכן עבודת הדוקטורט שלי נזרקו לפח בעקבות הליכים משפטיים כאן בארצנו שלנו, ולכן אני כותבת לך מן הזיכרון.

      ולכך התכוונתי כאשר כתבתי שיש סיפוריות, ויש סיפוריות.
      מן העדויות במשפט דמיאניוק, והזכרון שלי לגבי קצטניק שהתעלף למראהו של אייכמן, דרך פרימו לוי, ואלי ויזל – מה עוד את רוצה שאומר לך.

      אני מאוד מעריכה את הפוסט שהבאת.
      את נושאי הדיונים שלך,
      כתבתי מעט באריכות על-מנת להדגים את דברי, ונראה לי שלאור דברים אלו – המבדה של שלינק הופך להיות יותר נורא.

      הוא סטרילי, הוא עקר, נראה שהעולם כולו מחכה לראות שגרמניה מרגישה מעט חרטה, ולכן גם ספר כזה – הופך להיות רב-מכר. השאלה היא מה לנו יש לומר על זה.

      בין תשובותי היא שהמוזיאונים להנצחת השואה שהוקמו ברחבי העולם – גם אם לא בדיוק בגרמניה הם התשובה לעקרות של הספרות הגרמנית. נדמה לי שחסידי העולם ביער הרצל הם התשובה שלנו לגרמניה, לרבות הכרת האפיפיור בוותיקן שברומא שהיתה שואת יהודים – מונח שנכנס לטרמינולוגיה של השפה הבילאומית.

      שלך בהוקרה
      חוה

    • חני שטרנברג

      היי רקפת,
      תודה לך. נראה לי שהבנת הרבה, ושהגיע הזמן שנסמוך על עצמנו יותר מאשר על אחרים 🙂

      • חני שטרנברג

        תודה רבה לך חוה על כל מה שכתבת וסיפרת. אכן נשמע שזיגפריד לנץ התמודד הרבה יותר באומץ וביושר מאשר ברנהארד שלינק עם העבר – אחפש את הספר שלו.
        אני קוראת עכשיו את הברלינאי האחרון של קניוק ומוצאת בו עניין רב. גם אני כמוך מעריכה מאוד את יורם קניוק ומוצאת בכתיבתו כנות ויושר בד בבד עם עמקות ורחבות, ושמחה מאוד שהוא זכה בפרס, אם כי אני לא חושבת שפרסים מעידים על טיבה של כתיבה.
        צר לי על העבודות שלך שנזרקו לפח, אבל אף פעם לא מאוחר לשחזר, ולא חייבים לשחזר את העבודות כולן – אפשר לכתוב גם מאמר או רשימה. זה מה שעשית במידה רבה בתגובה שלך כאן ואני מודה לך מאוד על כך. שלך, חני

        • חוה זמירי

          לחני היקרה,

          זיגפריד לנץ הוא סופר איכותי ביותר. הספר שלו מתרחב לביקורת נוקבת גם על תרבות המערב.

          הפואטיקה של הסיפור היא קשה. במבט ראשון הוא גם יכול אולי לא להיות מעניין, אבל צריך להעמיק ולקרוא בו.
          אני ממליצה לך, אולי להתחיל בספר "השיעור בגרמנית" גם הוא של לנץ. מדוע בחרתי בלנץ, היה בו משהו פיוטי יותר, מאשר בסופרים האחרים גינתר גראס שהוא יותר יובשני. אם הוא מתמודד באומץ, איני יודעת – אבל הוא מתמודד בכובד ראש.

          קניוק באמת חוזר ודן ביחסים עם גרמניה, גם זוהי סוגיה שאינה פתורה – עבורו. הספר "היהודי האחרון" בנוי משלוש רמות דייגטיות של סיפור, האחד מהם הוא זה שהתייחסתי אליו, פן נוסף הוא העיסוק במלחמות ישראל מאז מלחמת השחרור, והוא כולל כמובן את שאלת הפליטים שגם עימה הוא מתמודד ביושר רב מאוד, וכמובן – הספר מסתיים בהרבה חרדה לגורל המדינה.

          את עבודת הדוקטורט שלי אפשר למצוא בסיפריה הלאומית בירושליים, ואיני מתכוונת לוותר עליה. היא מאכלסת ידע נוסף ופרשנויות פרטניות.

          שנים רבות לא זכה קניוק להכרה. א.ב. יהושע ועמוס עוז ככותבים למען השמאל כיכבו בכותרות. אני, מאוד שמחה שסוף סוף באה לקניוק עדנה. הפרסים הם חשובים ולו רק מן הראייה שהאדם זקוק בגילו להכרה.

          חני, אלו אינם ספרים קלים, אבל אני סומכת עליך שתצלחי אותם, מציעה לך לקרוא בעין בוחנת, שיש לך.

          ולא, איני מתנשאת, אני הפכתי בהם והפכתם בהם, ורשמתי רשימות בצד, עד שהצלחתי להגיע לתובנות הללו.

          מקווה שתמשיכי להעלות פוסטים כל כך מעניינים. חיפשתי את "נער קריאה" ולא מצאתי, וטוב שכך, איני זוכרת שהסרט הסב לי הרבה נחת, והראיון שהקשבתי לו עם שלינק עוד הרגיז אותי יותר.

          שלך
          חוה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג