130 גברים בודדים

ושוב, לא פרומו לאתר היכרויות, עמכן הסליחה.

130 גברים דחוסים בקומה אחת בבית החייל בבאר שבע, סודנים, אריתראים, חוף השנהב, מה לא. ריח של זיעה ובדידות ויאוש מרחף בחלל המשותף שבו הם בוהים בטלוויזיה, מזכיר קצת כלא, קצת אכסניה, קצת מראות ממקומות אחרים במדינות אחרות. כולם חצו את הגבול לישראל בשבוע וחצי האחרונים, כולם מחפשים עבודה ועתיד טוב יותר. חלקם פליטים, מחזיקים בתעודות הפליט שנופקו להם בקהיר , חלקם מראים לי תמונות זעירות של הילדים והנשים שהשאירו מאחור, חלקם מבקשים להתקשר ואסור להם , חלקם מבקשים רופא, נעליים, לראות נציג של האו"ם, יש כאלו שמנסים לברר אם יגרשו אותם למצריים, אם יתנו להם לעבוד, ואני מה? אני עיתונאית, יושבת על המדרגות האדומות מוקפת עשרות פליטים שמחפשים תשובה, אין לי תשובות, אני יודעת שמצריים הודיעה שהיא אינה מוכנה לקלוט פליטים מוחזרים שאינם אזרחי מצריים, אני יודעת שהם ישארו בבית החייל לפחות עד יום ראשון, אני יודעת שהמתנדבים מנסים לסייע ואני מנסה לשכנע את אחד הארגונים לשלוח ביום שישי רופאים מתנדבים לכאן ועדיין, כל כך הרבה ידע ואין תשובה. חלק מהחברים והקולגות שלי קוראים להם מהגרי עבודה. חלק התיאשו מהסיפור כיוון שהוא לא "מספיק גדול במונחים בינלאומיים" ובפירוש למי שלא עוסק בתחום – לא מוכר מספיק טוב בחו"ל.  ומדובר בבני אדם חיים, לא מסה אנונימית חסרת פנים. זה בדיוק מה שמפריע לי, אני כבר לא בטוחה שאני עיתונאית, אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שלא קשורות למקצוע, אני מוצפת באמוציות לעתים. אני מעורבת הרבה מעל המקובל והמצופה בנושא הזה. מה יהיה? אולי הם באמת מהגרי עבודה שמבקשים להיטיב את מעמדם בעולם. ואם כן, אז מה? איך אפשר בכלל לשפוט את אלו שמנסים למצוא מקלט במדינה קצת יותר מבוססת ממצריים? האם פאיזה שמחפשת לילדיה גורל אחר אשמה? 
אני מתחילה לשנוא, לרתוח מבפנים, לשנוא את אלו שיושבים מולי במסעדות יקרות בתל אביב, בבראנץ" יקר מדי רק כדי לראות ולהראות ולחייך ולהתנשק נשיקות אויר מזויפות עם מפיקים ועורכים, אלו שאומרים בפה מלא אגס בנדיקט שאלו מהגרי עבודה ומשאירים טיפ ששוה שכר יומיים של עבודה למהגר כזה בקהיר. אני מתחילה להדיר רגלי ממקומות כאלו, לא מוכנה לצאת למסעדות יקרות, לא מוכנה לעוד אלף ואחד דברים שמתחילים לסמן לי פינוק בלתי נחוץ בעליל. כמה מפחיד, בסוף אני אהיה לוחמת צדק מרירה שמסרבת לצבוע את שער השיבה שלה מתוך עקרון, לבד וללא חברים או סקס. ואני אוהבת סקס. מה יהיה עלי? 

עבדאללה מראה לי תמונה קטנה של אשתו שנשארה בקהיר , בהירה באופן מפתיע ויפהפיה בתמונה מיום הכלולות, הפליטים מסביב מביטים, יפה, יפה, הם המומים כמעט מהפלישה הזו של הבית למקום הזר והמוזר הזה. עבדאללה מחייך במבוכה. מוזר לראות מה לוקח איתו פליט לארץ אחרת, דרכון או תעודת מעבר, תעודת סיום בית ספר קמוטה ומהוהה, תעודת פליט, תמונה אחת או שתיים, זהו. כלום בעצם. ותקווה. 
את תראי, תמשיכו לטפל בהם ותראי שנוצף בעשרות אלפי פליטים שימוטטו את הכלכלה והחברה בישראל, מאיימים עלי טוקבקים נזעמים במערכת ובכל מקום שאליו אני מגיעה יש מי שיטרח להגיד לי לטפל במפוני גוש קטיף קודם, בא לי לצרוח. ואני צורחת, מבפנים. אמא שלי אמרה שהשתניתי, נהייתי קשה יותר, היא צודקת. לצערי. 

ובסוף אני נחלצת מתוך המסה, נושמת נשימה ארוכה, מסתובבת אחורה אל עשרות זוגות עיניים מצפות, ברוכים הבאים לישראל, אני אומרת לפני שאני מדלגת במדרגות. החוצה.