לבד על הגבול

וזו אפילו לא כותרת דכאונית או רמיזה על אישיות גבולית, ממש לא, זה תאור מדויק של סוף השבוע האחרון. לבד, כמעט לגמרי, בקיבוץ שכוח אל על הגבול שמעט התושבים שמתגוררים בו בימים כתיקונם, אם יש כאן ימים כאלו, עזבו לחופשה ואני התנדבתי , האל הטוב יודע למה, לשמור על חמש פליטות סודניות וילדיהן ששוכנו כאן. שלוש מהן בהריון, אחת בהריון מתקדם מאד. חוץ מאחת הדוברת אנגלית הן דוברות רק ערבית, לשמחתי הן מוכנות לדבר איתי בניב מסרי ולא דרפורי. לפחות זה. כבר שנתיים אני מסקרת פליטים בישראל ובחו"ל גם. בארץ הייתי מ'חלוצי' הסיקור של הפליטים הסודניים. כן, בימים ההם שלא יכולנו לראיין פליט בלי אלף אישורים, כשהגיעו לכאן רק גברים צעירים ונכלאו כאן לתקופות ארוכות, את כל הארץ הכרתי במסעותי בעקבות הפליטים הסודנים ואת התחנה המרכזית הכרתי יותר מהשביל המוביל לבית שלי מעודף ביקורים בקרב אוכלוסית הפליטים, מהגרים ועובדים זרים. אני מחבבת אותם, יש לי בינהם כמה חברים נהדרים ואמיצים. נהדרים כי הם באמת נהדרים ואמיצים כי צריך המון אומץ לעשות את מה שהם עשו ועושים. כל יום בחברתם מזכיר לי שיש שווים יותר ושווים פחות וכמה שפר עלי גורלי, לא שאני מטמיעה את ההרגשה ואני מרשה לדכאון להמשיך ולמשול בי על דברים פעוטים בהרבה מסכנת חיים, סכנת גירוש, עבודה בתנאי עבדות ועוד. כזו אני, מפונקת.
לפני שבועיים ביקרתי בקדש ברנע,  במסגרת עבודה כמובן, ומשם נסעתי לקיבוץ הזה, ברגע שסיפרו לי על הצורך במישהו שישגיח על הפליטים בהעדר התושבים קפצתי על ה'מציאה'. שלושה ימים, רק אני והם, וכבר דמיינתי חברות אמיצה ושיפור משמעותי של הערבית שלי וכן, גם הבריכה הכחולה שהובטח לי שתהיה שלי בלבד קרצה לי, מודה. היום הראשון עבר בנעימים, בבוקר יצאו הפליטים לטיול מאורגן ואני ביליתי בקריאה וכתיבה בבריכה. נפלא, בערב הלכתי לבקר אותן והכל היה נעים עד מאד. חזרתי לבית שהוקצה לי , מטרים מחומת ההפרדה/הבטחון שמקיפה את הקיבוץ , התישבתי על הספה ולפתע פתאום…. בום! סדרת פיצוצים שכמותה לא חויתי במלחמת לבנון או בשדרות או בעצם בשום מקום אחר. ההגיון הישר אמר, או צרח, או התחנן 'הכנסי מיד לחדר הבטחון' , אבל ידעתי שאני אמורה לצעוד בעוז לביתם של הפליטים ולוודא שכולם בסדר. וכך, בקיבוץ נטוש וחשוך, כשמעלי מסוקים מזמזים כמו עדר צרעות , רצתי בין השבילים, מקללת את הרגע שנעלתי קבקבים , כל קוצי וחרולי העולם התנחלו בין בהונותי. מחזה שכזה. הגעתי לדירה בקצה השני של הקיבוץ, והן בקושי נאותו לפתוח לי את הדלת, מכורבלות בחדר בטחון קטן, ריחמתי עליהן, הן בטוחות שהגיעו לאיזור מלחמה וקשה לומר שהן טועות בהרבה. התקשורת לא מדווחת כמעט לעולם איך נראים חיי האזרחים במקום כזה, אני מודה באשמה, אנחנו מדווחים רק אם יש דם. ואין דם עכשיו. פשוט ריחמתי עליהן כל כך. הן באמת חשבו שיגיעו אל המנוחה והנחלה. ולא תעזור כאן האמפטיה והסיוע שמגיש להן הקיבוץ , הפחד איום כשלא יודעים מה קורה סביב. אז שיקרתי, מודה. סיפרתי להן שזה רק נשמע קרוב וזה בצד השני של החומה. וקיויתי שאף אחת מהן לא תלד מהלחץ והחרדה כיוון שלא יכולתי לפנות אותן לבית חולים בשלב זה גם אם אחת מהן היתה מחליטה ללדת…… אני מודה שהתרוצצו במוחי מחשבות של 'יהיה בסדר , הן רגילות ללדת לבד' ועוד כאלו אימג'ים שנעו בין תקווה לגזענות, ואז נרגעו הרוחות,נהייה שקט וחזרתי לדירה שלי. לבד, על הגבול. רק אני והכלבה הקטנטנה שלי. מותר לציין שלא ישנתי בלילה ובבוקר מיהרתי לוודא שכולם בסדר. וכך עבר עוד יום ועוד יום בשקט, תודה לאל. ובשבת כבר היינו חברות טובות ואז נסעתי הביתה, לא לפני שמצאתי במיטתי עקרבוט(דומה לעקרב, אוכל עקרבים, עוקץ …) בגודל כף יד, מת , לשמחתי ונטלתי אותו עמי בשקית הביתה. מזכרת.