בננות - בלוגים / / ככה הוא אוהב
פחות ממושלמת
  • תמר דרסלר

    מי אני? כבר בת יותר מ40 ועדיין כותבת מלים, במגזין של מעריב וגם באחת הסוכניות הזרות. אני מספרת להם בעיקר על פליטים (לא רק סודנים) ונזקקים אחרים. והרבה על הזונות איתן אני מתנדבת, וכל מיני סיפורים אחרים..... מנסה לכתוב פרוזה קצרה וארוכה. לא מסוגלת לדמיין את החיים בלי בעלי חיים לצידי. פתוחה להצעות. תמיד.

ככה הוא אוהב

הוא לא אוהב שיער כזה, שיער אדום כזה, הוא לא אוהב. ושדיים כאלו, הוא לא אוהב. גבוהה מדי, הוא לא אוהב ככה, ושמנה. זה לא הטעם שלו בכלל.
שאשתנה. איך משתנים. אני חושבת. פותחת את הפח וגורפת פנימה בתנועת יד חלקה את כל הממתקים, הסוכר, הלחם מהמקפיא, סוכרת את פי השקית ואת פי המפלצת הרעבתנית שגרה בתוכי. הוא לא אוהב.
 
תפוחה מדי, גבוהה, שמנה, מסורבלת, מותירה מאחורי מרבד שערות אדומות. הוא לא אוהב את זה בכלל.
והפנים, איזה מין פנים יש לך, למה את לא קטנה יותר, עדינה יותר, שדיים קטנים, שיער חלק, מותנים שאפשר לאחוז ביד אחת. מה יש לך.
משונה, למה את מדברת כל כך הרבה וקוראת יותר מדי , והעברית שלך קצת מקולקלת, את לא מבינה ביין, לא מספיק בכל אופן. קרתנית. תעמדי ישר.
העבודה שלך, החברים שלך. הוא לא אוהב. אל תשלי את עצמך. אולי אם תצטמקי למידה 34 , אולי אם תחליקי את השיער ותצבעי למשהו אחר, שקט יותר, קריר יותר. אולי אז.
 
אני רצה , כל בוקר אני רצה, קצרת נשימה, הכאבים בצד מאיימים להכריע אותי והלב מתנפץ אל כלוב הצלעות שלי מתחת למעטה השומן והשדיים.
 
תעשי משהו עם עצמך, איך את נראית.  אני מכבה את האור, בחושך הכל אחרת, בחושך הוא אוהב אותי , ובבית פנימה, אבל לא בחוץ , לא באור. תסתכלי על עצמך ותביני.
 מה אני מצפה, יש לו אופציות, הוא יכול ללכת, כל אחת היתה רוצה.
 
אני מתקפלת, אחת שתיים שלוש, עוצרת נשימה , מכניסה את הבטן. המבט שלו כשאני בדרך לאמבטיה. אני אוכלת פעם ביום. אני מקיאה. ככה טוב יותר, קל יותר. המבט שלו מתרכך קצת, סלחני. אני משתדלת.
 
אני הולכת לראיונות עבודה , חשובים, אני קוראת חוברות שלמות על איזורי גידול של ענבים ובלילה בטני מקרקרת ומלים כמו טרוקאר ואפלאסיון מרחפות בחלל החדר. אני בודקת כל בוקר לוודא שבטני מתכווצת בהתאם לציפיות.
ויטמינים, תוספות ויטמינים למניעת נשירה, וג`ל להחלקה. הוא לא אוהב.
 
בשבת אני לבד, הוא עסוק, אבוא כשיקרא לי,אולי מחר, הוא עסוק ואסור להפריע, אסור להתקשר, הוא קובע כאן את הכללים .
אני מפנה ימים, עובדת בלילות, אצבעות מהירות מקלידות וסורקות ושולחות , וכל בוקר , עד שיקרא לי לבוא.
 
אל תשאירי כלום ממך, הוא לא אוהב, קחי איתך את הגוף והשיער, הפנים האלו, מאיפה באת בכלל. אל תשאירי כלום. אל תהיי. תהיי רק שיקרא לך. עד אז שבי בבית, מול המראה, תתאמני לאכול בפה סגור, תתכווצי, תתאימי. הוא לא אוהב את זה ככה. אל תפריעי, תגידי תודה שנותנים לך זמן, דקות יקרות מפז. תגידי תודה, תתקלחי, תתבשמי תתאפרי, דברי בשקט ולא עם גברים אחרים.
 
אלוהים , שיאהב אותי. שירצה אותי כל כך, שתיעצר לו הנשימה כשאני נכנסת לחדר. שיתגעגע, בן זונה, שיתגעגע. אז תשתני, תהיי אחרת , אחת כזו. כמו שהוא אוהב. ככה.
 
 
 
 
 

4 תגובות

  1. עדיין אנחנו חושבות ככה? מה יהיה הסוף? אף אחד לא שווה אם ככה את מרגישה עם עצמך בסוף היום.

  2. אוי ואבוייייי, זה נורא. המצב.
    הכתיבה טובה.

    זו רק אני שמרגישה כאן מניפסט
    של שנאה עצמית או המעטה עצמית איומה ??

    כמעט מקווה תוך כדי קריאה שזו כתיבה סאטירית ושלא באמת קורה לך ככה,
    שאת לא נותנת למישהו לעשות לך כך.

    המשימה שלנו מעבר ללהיות נשים שוות וכותבות מוכשרות הוא להשתדל להתאמן לנשום ולחיות את הגדלת האהבה לעצמנו,
    בכל מחיר,
    ויפה שעה אחת קודם.

© כל הזכויות שמורות לתמר דרסלר