סיפור קצר או אסופת משפטים מקרית

חברים שלי התקשרו, אולי נצא לסרט, אולי נלך לשתות, אולי נצא למקום החדש ההוא, רצפות צפחה כהות וכסאות גבוהים?

 

אולי באמת, מה אכפת לי , מהבוקר אני קוראת ספרים.

מוקדם בבוקר רכבתי למושב קטן, לא רחוק מהבית, מטפחת לי חלום על בית במושב. בית קטן, גינה, אני אבשל, צמחי תבלין, תרנגולות, מטבח מואר, ספריה ענקית. זה לא יקרה. אבל בשבת בבוקר כל כך קריר ונעים שטיול אופניים שכזה ממש מתבקש, גם הוא חלק מהפנטזיה הכפרית שלי. טיולי אופניים כל שבת בבוקר, מנוי לעיתון הארץ, מיץ תפוזים סחוט טרי. כאלו חלומות קטנטנים שמרכיבים חלום אחד גדול.

 

החלום הבורגני שלי.

 

ואחר כך קראתי כמעט כל היום  ספרים ובישלתי מרק ארטישוק ירושלמי. אולי גם זה חלק מהחלום הבלתי ממומש שלי. אולי אף פעם לא יהיה לי בן זוג לבשל לו בערבים. אף פעם. כדאי שאתרגל לבשל לעצמי, רצוי אפילו. אז כן, למה שלא נצא למקום החדש ההוא, ברמן צעיר עם שרירי קיבורת נפלאים מרומזים מבעד לחולצה שלו, תחכום קליל כזה. זו לא אני באמת אבל מה אכפת לי הערב? לא , לא אכפת. אנחנו קובעים, אנחנו יוצאים.

 

אבל לפני שאנחנו יוצאים, לפני שאני מותחת את פני הערב שלי במכחולי איפור ומגפי עקב, אני מכינה בצק, בצק ללחם, בצק פשוט כזה, אני מתפיחה אותו פעם אחת לפני המקלחת ומתכננת לאפות כשאחזור, מתי אחזור? מתי.

 

כי כשאני חוזרת , כשאני עוזבת את המכונית החמימה של החברים שלי , כשאני אני עולה במדרגות , מקללת קצת את ממציא העקבים, יודעת שצריך עדיין לקחת את הכלבונת לטיול לילה קצרצר, לרדת שוב ולעלות את כל המדרגות האלו. אז מתחילים להיפרם הפנים שלי שעליהם עמלתי שעה ארוכה לפני שיצאתי מהבית. לא משהו מורגש כלפי חוץ, רק תחושה פנימית של עייפות, כאילו המילוי של העצב מאיים לבקוע את המעטפת. לפעמים אני עוברת בדרך ליד המראה הגדולה בסלון, משתדלת להתעלם ממנה , כי אם אביט אראה את האמת בעיניים, רווקה , בודדה, עייפה, והגוף עייף וכבד ונמוך רק קצת יותר משהיה בתחילת הערב, והקמטים קצת יותר ברורים. ככה.

 

לכן טוב להשאיר בצק לתפוח, תחושה של כמעט בית , ריח של בית. משהו לעשות , אשה עסוקה, אשה מבשלת, אשה מוצלחת.

 

והבצק יחכה לי.

 

רק שהערב נחמד, החברים שלי הביאו איתם מישהו, אולי אני לא אשים לב למספר האי זוגי הזה שמתאזן רק כשאני מגיעה? אולי אני אחשוב שהוא חבר אחר , עוד מישהו שהם אספו, בלי קשר אלי. אבל המבט שלו מסגיר הכל, מבט מצפה, מודד, קצת נרגש, קצת כלבי. מבט כזה.

 

והוא דווקא איש נחמד, היטיבו לבחור הפעם החברים שלי, איש שיחה, איש נעים, כזה.

אני נחמדה מאד, אני שותה מרטיני יבש, יבש מאד. ויין, אנחנו מפליגים בשיחה, איש נחמד, החברים שלי מרוצים מעצמם, הם לא יודעים, אולי הם מנחשים ומנסים בשם החברות הזו ובשם הנורמאליות לגמול אותי. אני לא יודעת. אני לא שואלת, אני נחמדה. והוא נחמד, ורגיש, וחכם. איש נחמד הם בחרו הפעם. והוא מרגיש , הוא מתקרב אלי בסוף הערב, אנחנו יושבים על הבר, ממש קרוב, ושואל אותי, ואני עונה, כן, הוא צודק, בערך, רק שזה מסובך להסביר. כי אם יש לי חבר מה בעצם אני עושה פה, איפה הוא, איפה החבר הזה שלי. ואין לי תשובה, גם לא לעצמי. אני רק יודעת וגם האיש הנחמד הזה יודע שאני לא אשה פנויה , לא באמת. וזה מוזר. לרגע אני כמעט מתפתה לקחת אותו איתי הביתה, לישון. לא לבד. לישון ביחד עם מישהו ויהיה המחיר מה שיהיה. אבל רק לרגע. אני מסתכלת עליו, כמעט יכולה לדמיין אותו בלי חולצה, כתפיים רחבות, חזה שרירי של סוגד לחדר כושר, זה יכול היה להיות כל כך נחמד. להתכרבל בין הזרועות האלו, לא להרגיש כלום. רק לא להיות לבד עוד לילה אחד. עוד לילה של בדידות מטרפת שמוציאה אותי מדעתי, מעירה אותי לפנות בוקר, שולחת אותי לאלף עזאזלים ומטעימה אותי את טעמו של הגיהנום.

 

ואני כמעט  מתפתה, הוא מחייך אלי. אבל מכיוון שהוא מבין, הוא יופתע, אולי אפילו יסרב, לא הוא לא יסרב. אני מוותרת.

 

אנחנו נוסעים הביתה, אני נוסעת עם החברים שלי ולא איתו והם מאוכזבים ממני קצת, ומזל שהנסיעה קצרה ואני שותקת. הם כועסים קצת. אולי בצדק. לא אכפת לי.

 

אני חוזרת הביתה עולה את כל המדרגות, הכלבה מקפצת מאושר, מטורפת משמחה, אנחנו יורדות לגינה, חמש דקות ושוב אנחנו עולות למעלה, היא גומאת את המדרגות בקפיצות, הזנב מתכשכש בלי הפסקה.

 

הבצק שלי מחכה ואני מחממת את התנור לכבודו, זורה עליו מחטי רוזמרין ושמן זית ומלח ים. אני משתרעת על הספה , חולצת את המגפיים. אלו החיים שלי. אני ממתינה.

 

ריח נעים ממלא עכשיו את כל הבית , ריח נפלא של לחם טרי . ריח של בית , בית אמיתי, כזה שיכול להיות לי, כזה שלעולם לא יהיה לי כנראה.

אני פורסת פרוסה עבה, מורחת ריבת תפוזים, שוקעת בספה ולא אכפת לי כלום. עד שיבוא הבוקר.