מה שנהיה ממך

זה בוקר שבת  מזהיר באמריקן קולוני בירושליים,  השמש מחממת בדיוק במידה והרוח הנעימה נושבת להנעים את העור בגן של המלון שראה כמעט מאה וחצי של תהפוכות ומלחמות ונשאר כמעט כשהיה, אני מסבירה לעורך הראשי שיושב לצידי בביקור ראשון של אושיה שכזו מהסוכנות שלנו בישראל. ואני, אני מארחת אותו. 

בגן של המלון בואכה רמאללה. ביתו לשעבר  של אלחוסייני, אפנדי חשוך ילדים שהקים את הבית ב1870. ומת. כמה גלגולים עבר המקום הזה ליהפך לגן הזה בשבילי בדיוק בבוקר הזה.

לאט לאט אנחנו פורשים מחברות ועטים על שולחנות השיש  ומזמינים קפה ועוד קפה. ככה עוברות להן השעות במקום הבלתי ייאמן הזה. ישראל, אם היו לי ספקות. או שאולי אנחנו במקום אחר.

 בשולחן מולי יושבים שני צלמים, ברגיל, המלון הומה מצוותי תקשורת  ב300 דולר מינימום ללילה. יפה תואר להפליא, הצלם מולי.

והוא צופה בי בעניין, ואני מחזירה לו מבטים חטופים תוך כדי שיחה, ואולי האושר שמציף אותי מהדברים הפשוטים, מהישיבה הזו בגן, כאילו ברור לחלוטין שכאן המקום שלי, כאילו לא גררתי את עצמי במעלה כל השנים האלו כדי להגיע וכאן מקומי הטבעי, שותה קפוצי'נו מולו,  האושר הזה מדביק גם אותו כנראה, הוא מחייך אלי. אני מחייכת חזרה.

אחר כך אני מרצינה ומול עיניו ההלומות עדיין של העורך שנחת רק יום קודם באמצע העיר המטורפת והמופלאה הזו אני סוקרת באריכות את המצב ואת האפשרויות העומדות לרשותינו בשבועיים הקרובים של הביקור ומוסיפה גם את הזוית האישית שלי והכל כאילו הייתי שם תמיד. שקרנית מעולה אני. מצליחה לגרום לאחרים להאמין ללא סייג כמעט בהצלחה.

הצלמים עוזבים מתישהו, אנחנו נשארים.

אני עדיין מחייכת כשאני אוספת את המכונית החבוטה שלי מהחניון ליד המלון, ועדיין מחייכת כשעל אי התנועה בדרך שכם אני רואה שוב את הצלם מהבוקר, ואני עדיין מחייכת כשאני עוצרת את המכונית ויוצאת ממנה, באמצע הכביש, ומחייכת כשאני מתקרבת אליו וכשהוא מחייך בחזרה ואפילו כשהוא מנשק אותי ומאחורינו כל המכוניות צופרות ומישהו מוחא כפיים כמו בסרט שחור לבן ישן, רק שאצלנו הכל בצבע. אני מחייכת.  ואני בכלל לא מכירה אותו.

הזדמנויות כאלו לא יהיו הרבה, תחיי קצת.