מכירה אותה?

תשלח לי תמונה ואני אנסה לברר.

עכשיו אני נזכרת, זה היה לפני חודשיים בערך באחד מהלילות הקרים בשנה, לילות הזוועה של ההומלסים אני קוראת להם מאז כתבת התחקיר לפני שנה שבמהלכה ישנתי ברחובות. איתם. עם העולים והותיקים ואלו ששתו מדי ואלו שמשהו פקע במיתרי נפשם ואלו שנדרסו במכבש היומיום והונחו בצד של החיים. 
זו היתה כתבה מצויינת. זכיתי לשבחים מהעורך, באותם שבועיים נפטרו מהקור 13 חסרי בית. 
בלי שמות. בלי פרצופים. 

הודעות לקוניות. 
חסר בית מצא את מותו. 
גל קור שהביא מכת מוות. עד שגם מותם של לא אנשים הגדיש את הסאה ופרנסי הערים ומנהלי עמותות הזדעקו להתראיין תחת כל עץ רענן 'היה לא תהיה' אבל החורף עבר ושוב היה חורף וכלום לא השתנה. אותם אנשים באותם רחובות. 
תאמינו לי, זו היתה כתבה מצויינת. זכיתי לשבחים.

אני נזכרת בבירור. באותו לילה קפוא התארחתי בבית של מכר. 
הוזמנתי לארוחת ערב בביתו שביפו, לא רחוק מהים, בערב יום שישי. אני עוצרת לרגע ובמוחי צף זכרון ארוחת הערב בבית המחומם ביפו. בית ערבי עם תקרות גבוהות ומטבח שיורדים אליו בשלוש מדרגות ואין כמעט כלי או תבלין שחסרים בו, גם גבישי סוכר חום ענבריים שאני אוהבת כל כך. 

היה קר באותו לילה, רעדתי כשדילגתי מהמכונית המחוממת לאורך השביל עד דלת הכניסה. עשר שניות אולי. היה קר. מאד.

אני זוכרת שהתיישבתי על המדרגות במטבח, צופה במארח כשהוא מגרר פרמז'ן לפסטה, מלקקת את גבישי הסוכר מתוך הצנצנת. שותה את היין, צוחקת. 

אני זוכרת  שעברה בי המחשבה על הלילה הקר בחוץ וגם שיתפתי בחצי הלצה את המארח ברעיון לצאת לרחובות ולוודא שההומלסים 'שלי' מוגנים הלילה. 
וויתרתי. 
היה חם ונעים וארוחת הערב התבשלה על הכיריים והיין זרם והשיחה גם ובירכתי התודעה ריצדה הידיעה שדי. אני כאן והחברה הו כה נעימה והיין  הו כה משובח. ודי. ולא יצאנו. ולא שזה היה משנה. ומי רוצה בחורה שתצא בלילה קר מהבית המחומם לרחובות. תגדלי קצת. באמת. 

גלגלנו שיחה על קפה ושוקולד, על מאלזיה ומצעי כותנה רקומים ביד ויפו ומה לא. מסוג השיחות האלו שמותירות תחושה נעימה במורד עמוד השדרה, כמה אנחנו מתורבתים. כמה קראנו, כמה כתבנו, כמה ראינו. כמה. כמה. כמה.

בבוקר היתה ידיעה, לקונית, קטנה, פרוצה נרקומנית נמצאה מתה בגן. כנראה מחשיפת יתר, מינוח מכובס לקפיאה איטית למוות כשהמוח כבר לא מסוגל להורות לגוף להגן על עצמו. פרוצה נרקומנית. למי אכפת? אחת פחות, אחת יותר. זה לא היה משנה גם אם הייתי כל הלילה בגנים. 

בקושי מכירה אותה אבל מתברר שכן, רק בפנים. בת 20, קטנטונת כמו עכברון, שיער חום שחור דבוק לקרקפת, נראית כמו בת 15 שאיחרה לצמוח בכיתה. זו שהבנים לא מבחינים בנוכחותה. אחת שלא רואים. 15-20-30 לקוחות בלילה. לא רואים ולא רואים. 

בתמונה האחרונה היא יושבת על הספה במקלט. עכברון קטן שנטרף כל יום מחדש.

מתה בגן בגיל 20 מחשיפת יתר.  ככה. מתה. עשר  דקות משם אני בניחוח קפה וכותנה מלזית. 

ססאממק את וכל הסיפורים שלך, את כמו צבוע שניזון מגוויות, צוחקת את הצחוק שלך, מושכת אנשים בסיפורים שלך וניזונה מגוויות.