תשליך

לקראת השנה החדשה אני רוצה להשליך. להשליך אותו מהבית שלי. כל השנה הוא רבץ כאן ומילא בנוכחותו את החלל בדממה מעיקה. הלך ותפח עד שכמעט ולא נותר מקום עבורי בבית. בבית שלי.
לאט לאט הפסקתי לפקוד את הסלון, נמנעת  לחלוטין משימוש בספה הרכה, הגדולה שהפכה למשכנו הבלעדי, נרתעת מלהזמין חברים שלא יראו אותו רובץ ככה בסלון, באמצע הבית. הבית שהיה שלי.

הפסקתי לבשל לחלוטין, הכיריים העלו אבק מחוסר שימוש והסירים נדחקו לאחורי הארון. התבלינים נקרשו בצנצנות ואני לא טרחתי להחליף, בשביל מה? בוודאי שלא בשבילו. 
בלילות, אחרי שנדמה היה שנרדם והנוכחות שלו הצטמצמה קצת הייתי עושה את דרכי למקרר, מעמיסה כוסות וצלחות וחוזרת לחדר השינה שהפך להיות המפלט היחידי בבית. לכאן כמעט ולא נכנס, רק לפעמים. ואין באמת צורך, הנוכחות שלו מורגשת בכל הבית היטב. אפילו מטלות שנעמו לי בעבר הפכו להיות מהירות על מנת לצאת ידי חובה ותו" לא וכל זאת כשדמותו העגומה ברקע. לא לבשל, לא לנקות כמעט, לא לקנות פרחים לשבת, לא לשמוע מוזיקה., לא לקנות מתנות לחברים, לא ללכת למסיבות.

שנה שלמה עברה מאז נכנס בדלת, לא קרוא, לא מוזמן, לא אהוב. ונשאר. החברים שלי שונאים אותו, ההורים שלי מתאפקים שלא לומר מילה. לאט לאט אני נעלמת , קטנה מרוב שהוא גדל. הכל הוא ואני כלום.
שנה שלמה

שנה שלמה של סבל. אבל די. הנה הגיע ראש השנה , זמן לתשליך. אני מפתה אותו להתלבש ולרדת במדרגות, מצליחה רק בקושי לתחוב אותו למכונית, עכשיו אנחנו נוסעים לים, מדדים על החול החם עדיין, עד לקו המים, אני תופסת אותו במותניים, מתפלאה לגלות כמה הוא קל למרות גודלו ומשליכה. זהו. נפטרתי ממנו, מהדכאון. 
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. אמן.