כמו כלב

כמו כלב כזה, עם עיניים עצובות אבל זנב מכשכש, מכיר? כזה מהרחוב, מרוט אבל נותן אמון, מהטמבלים האלו שבטח מלקקים ת"יד גם לוטרינר בצער בעלי חיים שתוקע להם מזרק עם פנטול להרדים אותם לתמיד. מכיר? לא משנה. 

פעם אחר פעם אחר פעם ומה לא אמרתי לה? לא לומדת לקח זאתי, נותנת אמון כל פעם מחדש, כאילו כל אחד הוא הכרטיס יציאה מהמקום הזה. מהלבד הזה.

כל כך עצוב שבא לבכות, נשבעת לך. מה פתאום אני? אני נראית לך כזותי? מה פתאום מותק, אני כבר מכירה את כל הטריקים והשטיקים ועלי אי אפשר לעבוד, ובכלל מי אמר שאני רוצה זוגיות? יאללה באמת, נדמה לכם שכל בחורה שעברה את גיל 30 לחוצה על הלבן לבן הזה וקייטרינג וטבעות וילדים? אני לא, מותק, ממש לא. יש לי את החיים שלי והעבודה שלי ואין לי כוח ואין לי זמן לשטויות כאלו. ואם אני רוצה, אני יודעת בדיוק איפה לחפש. שלא תחשוב. מה נראה לך, שאני באמת מאמינה לשטויות האלו, כמה את יפה, כמה נעים העור שלך, איזה ציצים יש לך, אלוהים? כאילו שלא אמרתם את זה למיליון נשים לפני ואחרי ומה לא. כמו מבחני בד לאיזה סרט שהבמאי והצוות יושבים באותו מקום, מאחורי המצלמה, וממולם , על אותו כיסא , באותה תאורה, מתחלפת בוגרת בית צבי או ניסן נתיב כל רבע שעה בדיוק. יאללה, יאללה. לא קונה את מה שאתם אפילו לא מתאמצים למכור, ולא נעלבת אם אתם לא מתקשרים למחרת. אני לא יושבת ובוהה במכשיר. לא אני. באמת, נו.

הנה למשל יום רביעי ? פגשתי מישהו, דווקא נחמד, לא יודעת, ישבנו בבר, ישר היה חיבור,  שתינו ודיברנו והתנשקנו ומה לא, האמת? אפילו אני חשבתי לרגע שאפשר לנוח, שהנה הנה אפשר לוותר על הטקסטים השחוקים כמו גרגרי חול בפה , וואו וכן ועוד ואני אף פעם לא. די די די. באמת נמאס. חשבתי לרגע, אולי לרבע שעה, אולי אפילו לקצת יותר שזהו. אפשר להירגע קצת. אפילו התכרבלנו מחובקים קצת, ונסענו הביתה, הוא לשלו ואני לשלי. כן, בטח שהוא התקשר למחרת, מה נראה לך? התקשר ודיברנו וקבענו בערך ליום שישי. ואז הוא נעלם. אז מה? אז זה לא ברור שככה זה?  מה אתה חושב שאני בוכה? נראה לך?