פחות ממושלמת כותבת מלים
כשאת צעירה את עוד יכולה להתווכח, הרי בגיל 18 או 20 אף אחד לא מצפה ממך למחירים כאלו אבל בגיל 65 כשאת נחשבת לנס רפואי בכל קנה מידה עם כמויות החרא שתקעת לעצמך לתוך הורידים והעבודה והמכות שחטפת מי יודע כמה פעמים והלקוח ההוא שניסה לגמור אותך כי זה מה שגורם לו לגמור, שמונה שקל למציצה בלי קונדום נשמע כמו מחיר סביר, בחמישים שקל יש לו את בת ה20 המסטולית מהתחת שמתנדנדת לידך או אפילו אחת חדשה שעוד לא רואים עליה באור הזה, אחת נקייה יחסית, עדיין בלי צלקות ואפצסים מהגירוד של הקריז.
אז שמונה שקל. זה המחיר. את כל כך גמורה שאפילו הערס של החורבה הזו שהחוש הומור של אלוהים שם דווקא בכתובת הזו, פין 1, וואלה, איזה חוש הומור יש לו ליושב במרומים, ואפילו הערס פה מרחם עליך ונותן לך להתחמק עם השלל שלך בשקט כמו החתולים המרוטים ליד הקצבייה בפינה שנמלטים עם גרון או כנף שהצליחו לגנוב, ועוד כמה כאלו, לא בררנים, סרחון זיעה של האומללים, כאלו שאפילו חמישים שקל גדולים עליהם אבל שמונה שקל ולעצום את העיניים ולדמיין שזו אנה או צ'ונג או סוזנה או מי שזה לא יהיה שהם השאירו מאחור או פייגה שממתינה בני ברק, לא מדמיינת לעצמה מה הבחור שלה עושה כאן, רק לעצום את העיניים ולדמיין, וגם את עוצמת. רק שלדמיין את מדמיינת חמישים שקל, מנה. מנה אחת טובה ושקט. ואת כל כך הרבה זמן בגהינום וראית כל כך הרבה הולכות ובאות והולכות , צעירות, מבוגרת, יפות, מכוערות, ראית את הזבל עושה להם פצעים ומוריד אותם ל40 קילו של שלד מהלך, ממש אושוויץ. חתכ'ת דיאטה דפקו אלו. צריך לכתוב על זה במדורים של היופי בעיתונים, דיאטה של הרואין וקריסטל וזרע.
והנה אלו שבאים לחלק אוכל ואלו שבאות לחלק חוברות שאת לא קוראת אבל לוקחת את האוכל אפילו שאת לא רעבה, כי משהו במוח שלך עוד מכריח אותך לאכול בשביל שתהיי פה גם מחר, איזו בדיחה. ואלו של החוברות מרחמות עליך ומביאות את אלו מהעירייה שמצקצקות בלשון ואומרות כמה נורא ומנסות לדובב אותך כדי שיכולו לספר אחר כך לחברות במשרד כמה זה נורא ואת חושבת שהן מבריחות את הלקוחות ולפחות שיתנו כמה שקלים בתמורה אבל הן לא נותנות , בפרינציפ, שלא תקני סמים, עוד בדיחה. ומדברות איתך אבל את רואה את האף שלהן מתעקם מהריח. ככה זה. ולא אכפת לך. למה שיהיה לך אכפת. רק שלא יבריחו את הלקוחות בשעות האור שהצעירות עוד ישנות אחרי לילה של עבודה והזרקות ויש לך סיכוי לתפוס את המזדמנים.
אז שמונה שקל ושמונה שקל וסרחון של שתן בין הבניינים ורוח וזיעה של מי שגמרו יום עבודה וחולקים דירה עם עוד שבעה איש, אומללות מנחמת אומללות לחצי דקה. ועוד שמונה שקל. עד שיהיה שקט. קצת שקט.
את יכולה להגדיל את הפונט בבקשה?
תמר, ראיתי באמסטרדאם בחורות שהכרתי נגמרות ככה תוך חודשיים. זה היה כאילו הן באו לשם מראש בשביל להתאבד.
חזק מאוד איך שנכנסת לזרם של המסכנה הזאת.
כתוב מרשים.
חזק מאוד מאוד. שוב, התמציתיות שלך היא שמחזקת את הטקסט הזה. בלי רגשנות, נקי, ישר לבטן.
מונולוג קשה, נורא, פעם רחוב פין היה רחוב שלפחות פעם בשבוע הייתי עוברת שם, מאחר שאבי היה חבר אגד. הספריה לחברי אגד וילדיהם היתה בפין 3. היום אין לי אומץ לעבור אפילו ברכב באיזור הזה.
את כותבת מדהים, אין ספק
את כותבת מדהים, אין ספק
את כותבת מדהים, אין ספק