פחות ממושלמת כותבת מלים
היי אלונה בת 37, רזה כמו שלד, סגנית אלופת אירופה בהתעמלות קרקע מטעם נבחרת ברית המועצות, בגיל 17 כבר סיירת במשלחת בכל העולם, בדובאי ובאינדונזיה והודו, בת 17, התקווה הגדולה של ברית המועצות. או אלונה. סיפרת שעד היום תלוי תצלום שלך מימי הזוהר בבית הספר. והערב את עומדת ברחוב , התקווה הגדולה של ברית המועצות בהתעמלות קרקע לשנת 87-88-89 , מבצע בחמישים שקל.
זה אולי לא השם האמיתי שלך אבל בכל זאת, אלונה, ארוכת גפיים, רזה להחריד, בת 37, כמוני בערך. בדרך כלל אני לא מקשיבה ואת לא מדברת יותר מדי אבל היום טרח אחד המתנדבים והביא עמו כלב, כלב גדול וכנוע ששכב רוב היום על השטיח בפנים עגומות של חיית מחמד חששנית שנותקה מסביבתה ורק הביסקויטים עוררו אותו מחרגונו. ואת קמת מהספה אחרי שלוש שעות של עילפון מוחלט שבהן עברתי על פניך מספר פעמים לוודא שאת בחיים. וליטפת את הכלב ורק אחרי שנלקח משם אמרת שאת אוהבת כלבים ויש לך חמישה כאלו.
סיפרת על כלב הדני השחור שלך וידעתי שאת דוברת אמת ויש לך או היו לך כלבים רבים בחייך וסיפרת עוד ואני הקשבתי עד שהגיע הזמן שלך ללכת והזמן שלי ללכת. התקווה הגדולה של ברית המועצות בהתעמלות קרקע עלתה במדרגות, רזה וזקופה, ונפלטה לרחוב המיוזע לקראת ערב, לעמוד שוב ברחוב הסמוך לעיני המחפשים והמוצאים.
ואני הלכתי הביתה והתקלחתי אבל את לא יצאת לי מהראש, אלונה, התקווה הגדולה. אני רואה אותך על הבמה, סגנית אלופת אירופה, מדליית כסף, בת 17. לפני שהיית כאן.
מזעזע.
קומפקטי, עצוב וחזק.
תקוות זה לא דבר טוב נראה לי.