באקלימים החבויים משורר וצייר

חייו הסודיים של הגן כשגן הילדים נעול ברז המים מרטיט את שפתיו בפעם האחרונה לדליפות אחרונות מתוך גרונו חיפושיות הזבל המפויחות באות להתרחץ הקיפוד מרפה את קוציו חושף את לבנונית גופו לרוח הנמלים חורגות מתקנון העבודה השיירה מתפזרת החפרפרת עולה מקמרת גבעות מסדרונות אפלים מובילות אותה אל נקודת השמע של עצמה

העלמות הילדים במלכות הדמיון המשקעים האפלים שלנו הניעו בילדים מקומות מסתור אוושות חלופיות בספרים משכו אותם אל הצללים העמוקים הם התרחקו בשקט מאורגן האגדות קסמו להם יותר מאיתנו הטושים הצבעונים שלהם טשטשו את היעלמותם ריח יערות נדף מכריות הלילה שלהם שקט  מכושף הפציע מתוך עיני הבובות שלהם פירורי ניר במסדרונות הבית הובילו אותנו אל עצמנו חיכוכם האחרון במלכות הדמיון כלא את הבל ...

אדם אצל אדם בגן השירים מבשילים מעצמם צומחים פרא על פניו כל פעם שאלוהים מבקש מגע כשהיה מרותק לגן עדן הרוח גילתה את פניה הלבנות לכן הוא חיוור   ואסור במחלפותיה הגבעות הכחולות שלו מתיאידות מכל מחשבה  על בריחה הופכות להיות לטיפות דיו לאותיות שחורות מדי פעם הוא נצרך לטיפול פסכיאטרי אצל אלוהים בפגישה האחרונה ליד עץ  החיים הוא ניסה להימלט מהסתכלות ...

פרט קטן המאפשר מישוש פרט קטן המאפשר מישוש הוא עצימת העינים שאתה עוצם כתנאי מותנה להושיט יד אל אחרי הפרגוד של החושך שיש בו יותר מכיס אחד שיש בו צורות של חיים שהעין הפקוחה פוסחת על פניהם אם תושיט לקרקעית הנפש יד תוכל להרגיש בתנועה לא מעובדת של עצמים שהאור אינו מגיע אליהם וזה מחייב חקירה וזה מחייב מיפוי מחדש ...

נדיבות אינך יכול להכיל בתוך אישון העין את קו הים ולא משנה עד כמה תתישב למולו בישיבה מזרחית ותרגילי נשימה אינך יכול לקחת  אליך הביתה את כחלותו והתנועה המעגלית הכל כך שלמה כל מה שביכולתך  לעשות בשעה זו הוא לחכות שאולי הים יהיה אדיב ויפלוט אל החוף קונכיה

שיר ממעבה המאה איש בא ומסמן עיגול סביבו וסביב חפציו מקיף בעפרונו את יצירי דמיונו ועוזב את  ביתו אל מעבה המאה הזו בה הוא היה ילד

אלים אבודים כשהגן נסגר הוא שומר פנימה את כל מה שנמסך בו מן הילדים קולותיהם נספגו בטבעות עץ הצפצפה הזקן בלילה הוא מצפצף שורשיו אוזקים בטבעות את רוחותיהם של כל הילדים שעברו תחתיו כשהגן נפתח פנימה אלים אבודים מפרזלים את עצמם הילדים שומעים את צעדיהם במעלות העצים מלמולם נהיר להם הם מתווים להם מקום נחיתה