שם
אֲנִי כִּמְעַט בָּטוּחַ שֶׁזֶּה הָיָה הוּא. לָקַח לִי קְצָת זְמַן לְמַקֵּם אֶת פַּרְצוּפוֹ בְּמֶּרְחָב הַזְּמָן.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר חָלְפוּ 52 שָׁנִים מֵאָז יָשַׁבְתִּי לְצִדּוֹ בְּכִתָּה ד'.
הוּא צָלַע, הָלַך כָּפוּף, וְזִיפֵי פָּנָיו שֶׁלֹּא גֻּלְּחוּ יוֹם אוֹ יוֹמַיִּים הָיוּ לְבָנִים.
עָבַרְתִּי לְיָדוֹ
זָקַפְתִּי גֵּו, הֵרָמְתִּי סַנְטֵר, פָסַעְתִּי מַהֵר.
רַק לֹא לִהְיוֹת שָׁם.
גיורא, כל כך יפה מתאר את הפחד להסתכל עין בעין בזמן שעבר. והכי מפחיד לחשוב שאולי ההוא חשב אותו הדבר… 🙂
נורית
לנורית
אני אותו דבר? אני הולך זקוף, מהר, יציב.
מה שנכון, היו לו יותר שערות על הראש מאשר לי, אז מה?
מתכתב עם מוטיב "השיבה המאוחרת" אצל ביאליק.
לגליה
אני מניח שהתכוונת לשיר "בתשובתי" של ביאליק.
תודה
בִּתְשׁוּבָתִי
שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה,
פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,
צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה,
נָד וָנָע עַל-גַּבֵּי סְפָרִים.
שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה,
אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת,
פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה,
וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת.
וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ
חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה
בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ
עִם-עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה.
וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים
קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ
מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים
שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית…
לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!
גיורא,נוגעות ללבי במיוחד שתי השורות האחרונות. בשבילי "שם" איננו עבר אלא עתיד.
לעקיבא
גם בשבילי
גיורא , בטוח שלא פגשת את אבא שלו שבדיוק יצא מיום הורים ? 🙂
היי ריקי
בחיי, את צודקת!
אז מה, למחוק את הכל?
ממש ממש לא !
מה שלא יהיה זה סוג של ציר חיים 🙂
אכן כך ,גיורא ,השורות הנוגות שכתבת אכן מזכירות את השיר "בתשובתי". הזמן לוכד אותנו בצפורניו.כמה עצוב
לעפרה, אותי הוא לא לוכד. עובדה, מיהרתי להסתלק משם
כל הכבוד גיורא יקר
עפרה
יפה,
יפה שילד מרגיש כמו ילד גם שבינהם שנים רבות. יפה שמילים מצליחות לתת לנו מקלט מהביוגרפיה. יפה שכמעט ולא תיארת דבר והצלחת לחולל כל כך הרבה הזדהות, זאת אחת מתכונותיה היפות של השירה, שהיא כותבת גם את מה שלא רצית לכתוב.
המרווח שאחרי "עברתי לידו", בשורה הרביעית ל"זקפתי גו" בתחילת השורה החמישית.מאפשר כמעט אינסוף תרחישים שרק אבות ובנים יכולים לחלל.
בסוף השיר, החזרה של שם יכולה להיות טובה יותר לדעתי באחת משני האפשריות. או בהעדרה או בהורדה שורה אחת למטה וכך לבודדה. שתי האפשריות שאני מציע מבקשות את אותה חזרה אחורה לתחילת הטקסט, כשם שהזיכרון מבקש כל פעם חזרה לבראשית, לרגע המכונן. הזיכרון כמו הטקסט לעיתים משמיט במכוון את העיקר, את הפיתרון כדי לא להיפתר, לא להגיע לכדי התרה.
שיר נהדר.
לאלון
תודה על המילים היפות שכתבת.
ובקשר להערות שלך:
מדהים (או שאולי, לא) ניסיתי את כל האפשרויות שמנית. אם תעיין בגרסה שפרסמתי בפייסבוק, תראה שאין לה שם.
כיוון שסגנון כתיבתי הוא "להיות ברור" אני בבעיה איך לא לדחוף את המסרים יותר מדי בפרצוף. מצד שני יש בי רצון (כשזה אפשרי) מדי פעם להלך בין הטיפות.
בשלב זה, החלטתי לתת ליצירה את השם "שַׁם" כדי לסקרן ולכוונן את הקורא לגלות מה הוא אותו "שם". אבל (מה שנקרא "ללכת עם ולהרגיש בלי")החלטתי לא לתת ל"שם" שורה נפרדת, אלא שתבוא כבדרך אגב, כדי שהקורא לא יתרכז רק בחידת ה"שם" אלא במה שלא פחות חשוב,ואולי הוא העיקר: בתהליך הרגשי והפיזי העובר על המשורר כשהוא רואה את הצולע.