נולדתי ב - 1951 במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי.
עד לפני כחמש שנים החזקתי ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים.
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה.
מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
ספרי "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010
כמה דיו נשפך וליכלך והתלכלך והתלחלח וליחלח 🙂
ואנו עוד משלים עצמנו שאנו לוח חדש
והנה גם השנה שמתדפקת על הדלת מתיימרת להיות טבולא רסא(או איך שכותבים את זה)
אף שהתחילה מתשרי
אבל עדין היא מתביישת ונבוכה כאילו נולדה היום
ככה זה
הנה גם אני נסחפתי אחר הדיו הוירטואלי
וליכלכתי קצת את המסך
אין מנוס:)))
שיר יפה גיורא
גם אני אומר שעדיף לי להתמודד עם שגיאה שלי אצלי מאשר אצל אחר
יפה.
מזכיר לי, באופן אסוציאטיבי, ספר ילדים יפה: "מה עושים עם אפור" של שלומית דותן.
גיורא, בעיניי דף מוכתם הוא הרבה יותר מעניין 🙂
שנה טובה.
אין ספק שדף מוכתם הרבה יותר מעניין- למתבונן בו. עובדה, על עיקרון זה בנו הפסיכולוגים את מבחן כתמי רורשאך
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%9F_%D7%9B%D7%AA%D7%9E%D7%99_%D7%94%D7%93%D7%99%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%9A
אבל, בתור דף, הייתי מעדיף שלא ישפך עלי דיו שיספג, ולא יהיה ניתן להוצאה.
גיורא
מאחלת לך שתמיד יהיה בך הכוח והחופש להחליט שהדף הוא לבן, או לחלופין, שגם הכתם הוא בסך הכל צבע…
הסתכלות מעניינת"הכתם הוא גם צבע", הבעיה שיש צבעים דוחים שלא דוהים
היי גיורא
מבריק
ניכנס ללב
להתראות טובה
כמה דיו נשפך וליכלך והתלכלך והתלחלח וליחלח 🙂
ואנו עוד משלים עצמנו שאנו לוח חדש
והנה גם השנה שמתדפקת על הדלת מתיימרת להיות טבולא רסא(או איך שכותבים את זה)
אף שהתחילה מתשרי
אבל עדין היא מתביישת ונבוכה כאילו נולדה היום
ככה זה
הנה גם אני נסחפתי אחר הדיו הוירטואלי
וליכלכתי קצת את המסך
אין מנוס:)))
הכתם הוא העיקר, גיורא, הוא היצירה, כי אחרת אי אפשר היה לכתוב, אהבתי מאוד את טון הדיבור בשיר "ואני מחליט" מן תמימות ילדית"אני מחליט עלי…"
הצהרת עצמאות של הכותב. אפשרית כל עוד הוא דף לבן. לאחר מכן – —
רות
מאת: איה
דואר אלקטרוני:
תוכן המסר: קשת אומץ הלב
הקם על כתם הדם
(פריזמה חושפת)
או שמא ידויק: קשת אומץ הרוח
הקם על כתם הדם
גיורא,
הייתי רוצה ומאחלת שתרפה מעט את האגרוף הקפוץ הזה. את האגרוף, אתה יכול להרפות.
כתם לבן, גיורא אחי, אנחנו כבר לא יכולים להיות. אולי מתישהו נהיה נהרה של אור.
חוה
חוה אחותי
כמו תמיד, את קוראת עמוק בתוך השיר.
ומה את חושבת, שאני לא יודע שאת צודקת?