כבר עשרה ימים שאני בקושי מסוגלת לכתוב. המחנק מציף את חדרי לבי, ואני לא יודעת איך לפרוק אותו. וכרגיל, עם תחושת החנק בא הייאוש. אני רוצה לכתוב משהו עמוק וחכם על המלחמה המיותרת הזו, ואני מרגישה שאזלו כוחותיי להגיב על המצב.  והיא מיותרת, לא רק משום שכל מלחמה באשר היא מלחמה מיותרת בעיני, אלא מפני שכוח ההרתעה שנוקטים כאן הוא מוגזם. ...

  כמו תמיד, אני מרחמת על הילדים. אני מרחמת על כולנו, בכל הצדדים, אבל במיוחד אני מרחמת על הילדים. תמיד. נראה לי שאלוהים נתן לי לב כדי שארחם על ילדים. אולי בגלל זה אני נמצאת כאן, בעולם.   אני חושבת על הילדים שלנו ושלהם, שצריכים למות מפחד במקלטים, בחדרים המוגנים או סתם בבתים, כפי שבטח קורה בצד השני. וכך, יום ...

  תיארתי לי שהפוסט "הנסים של חיי" יעלה ספקות מובנים מצד אנשים שאינם מאמינים, לגבי מהות האמונה. הצהרות כגון: "אשרייך שאת מאמינה, כי כך בוודאי קל לך יותר לחיות ", או ש"האמונה היא מעין שיקוי נגד קשיי החיים, ושאין כאן אלא מעין אוטוסוגסטיה של אדם שזקוק לתשובות". רבות אני שומעת את הטיעונים הללו.   אלא שלפחות מבחינתי אין בהם אמת. ...

  קראתי הלילה את הרשימה של יגאל סרנה על הנסים בחייו ועל האמונה בנסים, ונזכרתי מיד ברשימה הזו שכתבתי לפני כחודשיים, במטרה להעלות אותה, אבל איכשהו חשתי אז צורך להתמהמה איתה.  והנה, הרשימה המרגשת של יגאל (שאתמול התברר לי שהיינו שכנים בילדותנו, ממש בית ליד בית, איזה צירוף מקרים מקסים), עודדה אותי להעלות אותה, למרות שאני עדיין קצת מתביישת, כי ...

  ללי עברון ועקנין, באהבה   הוא מת לפני 14 שנה. נובמבר, 1994. אחרי שנה מכאיבה לו ולמשפחה. בעיקר מכאיבה לו. לא יכולתי לראות את אבי מתייסר בכאבים האיומים. זה התחיל בסרטן הערמונית, ובעקבות הטיפול האגרסיבי חילחל לעמוד השדרה. מוות בטוח. אי אפשר להינצל בשלב הזה, כשהסרטן הופך לסרטן משני ומגיע לעמוד השדרה. וכאבי התופת בגב. והוא כבר נראה כמו ...

עמרי הקטן עבר אתמול את הניתוח במעיים. כל היום ישבנו והתפללו בשבילו, שיעבור את הניתוח בשלום, שלא יגזרו יותר מדי מעי דק, שיישאר קצת בכל זאת. שלא יכאב לו מדי, שיחלים מהר, שהפצע יתאחה כמה שיותר מהר. תינוק בן שנה ושלושה חודשים צריך לעבור ניתוח מסובך כזה בקיבה, על ידי מומחה שבא עד לכאן מאמריקה.   עמרי חולה במחלה גנטית ...

  אני כנראה כבר אהיה בקבר. כבר כשהקלינטונית דשדשה בקמפיין שלה ידעתי שזה לא ייגמר איתה טוב. המועמד ממולה הוא גבר, ואם האמריקאים מוכנים לבחור גבר שחור לנשיא שלהם, אבל שחס וחלילה לא תיכנס אישה לבית הלבן שלא בעמדת סורגת מפיות הקרושה לפוטלים בחדר האובלי, אז אנחנו מבינים בדיוק באיזה מאה היא עדיין תקועה… בימי אוהל הדוד תום. אין לי ...

לפעמים אני שואלת את עצמי: איך לעזאזל הפכת עם השנים לבית מרקחת מהלך?   אני, שבבית היו לי כל השנים רק אקמול ומדחום, וזהו. אני, שנסעתי בגיל 36 להודו בלי שום תרופות כמעט. ואחותי הייתה מתחלחלת ממני. איך אני חיה בלי שום תרופה בארון. להודו היא סחבה תיק תפוח, מלא תרופות. ואני – כלום. רק תמיסה לעדשות המגע, שזה לא ...

   מרק הדגדגנים המשובח של אמיר אור, הזכיר לי סיפור שלי עם כמה דגדגנים יבשים ועוד כל מיני אברים. "תאומי קוקטו" הוא סיפור מתוך הספר הראשון שלי: הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993. באביב 1990 הוא פורסם ב"מאזניים", ואורציון ברתנא וצבי עצמון,  עורכי כתב העת שקיבלו את הסיפור, סיפרו לי בסוד שהמגיה של כתב העת, איש דתי, נורא הזדעזע ...

  הפוסט של חגית גרוסמן על הקוראת בכף היד שלה, הזכיר לי אירוע משונה אליו התגלגלתי לפני שנים.   הייתי בת 26, והלכתי לטיפול ביהביוריסטי קצר מועד. הפסיכולוגית שלי למדה כירולוגיה – תורת קריאת כף היד, אצל ד"ר ארנולד הולצמן, אחד ממובילי התחום בארץ.   הם עבדו אז על פרויקט בו הם ניסו לקצר תהליך טיפולי באמצעות קריאה בכף היד. ...