הנסים של חיי

 

קראתי הלילה את הרשימה של יגאל סרנה על הנסים בחייו ועל האמונה בנסים, ונזכרתי מיד ברשימה הזו שכתבתי לפני כחודשיים, במטרה להעלות אותה, אבל איכשהו חשתי אז צורך להתמהמה איתה.

 והנה, הרשימה המרגשת של יגאל (שאתמול התברר לי שהיינו שכנים בילדותנו, ממש בית ליד בית, איזה צירוף מקרים מקסים), עודדה אותי להעלות אותה, למרות שאני עדיין קצת מתביישת, כי לאורך השנים די צוחקים עלי שאני מאמינה בנסים.

 

אבל זהו, שאני מאמינה בנסים. ולא רק זאת, נסים שבאים מידי אלוהים. גם בשנים שהפניתי לו עורף (בין גיל 12 ל-24), הבחנתי בנסים הללו. אנחנו משפחה של נסים. ואולי בגלל שמשפחתי הבחינה תמיד בכל מיני התרחשויות משונות, אולי על-טבעיות, שקרו לנו במשפחה, גם אני למדתי להבחין בנסים.

 

לפעמים הנסים קטנים, לפעמים גדולים מאוד, משמעותיים ממש. אבל אלה נסים ללא ספק. אינני יודעת אם יש אנשים שיותר נסים מתרחשים בחייהם, או שפשוט ישנם כאלה שיותר מבחינים בהם. ואולי מי שפתוח לנסים, אז הם קורים לו יותר.

 

לפני זמן מה העליתי כאן את הסיפור "הנזר של ישוע" (שראה אור באנתולוגיה בספרדית "אל פאובלו דל ליברו" שערך ירון אביטוב, וגם ליגאל סרנה, אגב, יש שם סיפור). למעשה, שום דבר ממה שקרה בסיפור אינו המצאה, ובטח שלא הסיפור המרכזי, על בואו של הזר הפרסי המוזר בשעת ערב מאוחרת לחנותו של אבי, על מסירת הכסף לאבי, שלושים אלף דולר, בשנת 1968, שעזרו לאבי לקנות חנות חדשה גדולה יותר ובית חדש וגדול לנו.

 

אבי אכן ישב בחנותו, שובר את הראש מניין יביא את הכסף לו הזדקק, והתפלל לאלוהים שיעזור לו, עד שהגיע הזר הזה משום מקום, פשוט נפל עליו.

 

הכול נכון, מילה במילה. איך נחת הזר הזה, שאבי לא הכירו, שטען כי ידידים מפרס הפנו אותו לאבי כי נודע כאיש ישר, כיצד הפקיד אצלו את הדולרים, כי אמר שהוא רוצה לעשות עלייה מתי שהוא ושהוא פוחד שהמשטר בפרס ישתנה, ולכן הוא רוצה להשאיר כסף בארץ.

 

ואכן, כעבור עשור, ב-1978, כשהשח הפרסי גורש וחומייני עלה, רוב היהודים באירן ברחו לארץ ואיתם גם האיש הזה. הוא בא לחנותו החדשה של אבי וביקש את הכסף שהפקיד אצלו. על אף שכלל לא דובר על ריבית, אלא רק על הפקדה, אבי הרגיש אי נוחות ונתן לו ריבית, למרות שהזר לא ביקש ולא נתן את הכסף כהלוואה, אלא רק כהפקדה לזמנים קשים. אבל אבי הרגיש שהכסף הזה כל כך בירך אותו, כל כך עזר לו כשהזדקק לו, כמו נפל אליו משמיים, ולכן רצה לתת לזר ריבית.

 

אבי סיפר על עוד נסים שקרו בחייו, והוא היה מאמין עמוק ואמיתי באלוהים, וכנראה שזה חילחל בדמי ובדם אחותי שולמית. כי כמות הנסים שקרתה בחיינו לא תאומן ממש: נסי שמירה ונסי שפע, וכל מיני הכוונות בחיים.

 

בעיני, כל הדברים המשמעותיים שקרו בחיי, קרו בהכוונת אלוהים. ברור לי גם שכל מה שקורה בחיים הספרותיים שלי בא מידיו. שכל הדברים שהעניק לי והשפיע עלי, הם ממנו. הדברים שקרו לי ולאחותי הם כל כך מוזרים, שקשה לפרש אותם אחרת, כולל פעמים אחדות שבהם היינו בסכנת חיים ונעזרנו כמו בידי מלאכים. ואפילו עזרות פשוטות, שבעצם הן בכלל לא פשוטות אם חושבים עליהן לעומק.

 

למשל, מה שקרה לי כשהתחלתי את הצבא. אחרי הטירונות נשלחתי לשרת כפקידה בשלישות ברמת גן. רק באתי לשם, ישר פרצתי בבכי נוראי שנמשך עד הלילה. כאן אצטרך לשהות שנתיים??? אבל ביום ראשון, כשחזרתי מהחופשה הקצרה אחרי הטירונות, נתנו רק לי, מכל המגויסות החדשות, הצבה למשרד העבודה. לא האמנתי למזלי הטוב. זה היה משרד ממשלתי, ובו יחידה צבאית קטנה למשק בשעת חירום. היו שם רק ארבע חיילות ששירתו כפקידות ביחידה. עבדו שם רק עד שלוש הצהריים, ובקיץ עד שתיים בצהריים. ושום מפקדים, ושום משמעת צבאית. ולא רק זאת, אלא שהחנות של אבא שלי הייתה בסביבה, וכך יכולתי לבקר אותו וזה נורא הרגיע אותי.

 

אני מאמינה שאלוהים שמע את הבכי הנוראי שלי, אני, שכל כך פחדתי להיות במסגרת צבאית, אני, שמאוד מתקשה בכל מסגרת שהיא, ופשוט מצא לי שירות שאוכל לעמוד בו מבלי שאגיע כל שני וחמישי למשפט בפני קצינת חן.

 

אבל ביום רביעי באותו שבוע, אחרי שעבדתי כמה ימים במשרד העבודה, החליט הבוס במשרד שהם לא צריכים עוד חיילת והורה לי לשוב למחרת לשלישות. זה בא עלי כמו בום נוראי: איך אחזור למקום האפל ההוא אחרי המשרד הנעים והמנומנם הזה? ואני כבר דמיינתי את עצמי עוברת בקלות את השירות הצבאי, כמו סתם פקידה אזרחית.

 

למחרת חזרתי לשלישות. גם שם לא ידעו מה לעשות אותי, אז במקום לתת לי פתק הצבה חדש, אמרו לי שאלך בינתיים לתיקייה, שם ייתנו לי משהו לתייק. אני שמעתי ככה, הבנתי שאין לי הצבה ממשית ביד, ישר החלטתי על הרגע לברוח מהבסיס. לא חשבתי יותר מדי. לא הבנתי אפילו שבעצם מה שעשיתי זו עריקות. פשוט לא קלטתי. החלטתי להעביר ככה כמה זמן, אולי אף פעם לא יגלו שנעלמתי.

 

אבל ביום ראשון בבוקר, כשאני עדיין עושה בטן גב, בערך בעשר בבוקר, התקשרו מהשלישות והורו לי להתייצב מיידית במחנה ולעלות למשפט.

 

חזרתי. מה יכולתי לעשות. אני חושבת שהייתי עדיין בשוק מזה שאני נתונה במערכת פיקודית כזו. לא קלטתי בכלל מהי המערכת הזו, הצבא, איך היא פועלת. והנה, חודש וקצת אחרי שהתחיילתי לצבא ההגנה לישראל, עמדתי למשפט על נפקדות.

 

אחרי המשפט הקצר, בו התחשבו בי כי הבינו שאני ירוקה בכל ענייני הצבא ונתנו לי רק אזהרה, החזירו אותי למשרד הראשי לקבל הצבה חדשה.

 

הייתי בטוחה ששוב יגידו לי ללכת לתיקייה, להיקבר בין מיליוני תיקים אישיים מאובקים.

 

אבל לא. משום מה, למרות שביחידה לשעת חירום במשרד העבודה לא רצו אותי, כי אמרו שיש להם יותר מדי חיילות, הורו לי בשלישות לחזור דווקא לשם. אין לי דרך להסביר את האירוע הזה מלבד יד אלוהים שנגעה בחיי.  שלמרות שהיו אלה שנות הכפירה שלי, אני מאמינה שאלוהים שמע את כאבי, ידע שאני לא אעמוד בשירות במחנה צבאי ורצה להקל עליי, וריחם עליי, ושלח אותי בחזרה למשרד העבודה, שם שירתי שנתיים קלות ונעימות, מאוד משעממות כמובן, אבל בעצם זה בכלל לא היה שירות צבאי, סתם עבודה של פקידות אזרחית.

 

עד היום אני מודה לו על שעשה לי את הנס הזה, כי ברור לי שלא הייתי עוברת בקלות שירות במחנה צבאי, בטוח שהייתי מגיעה לקב"ן, או חלילה מנסה לשלוח יד בנפשי, או מסתבכת, כמו אחותי שעשתה נפקדות של ממש, ברחה ממלחמת יום כיפור לאילת, נתפסה והושמה בכלא 4 לחודש שלם. וכמו בנסים גדולים וקטנים אחרים שאלוהים עשה ועדיין עושה בחיי, אני יודעת שהוא מבין את הצרכים הכי אישיים שלי ונענה להם מתוך אהבתו ורחמיו.

 

ויש לי אפילו נסים כבירים מאלה שאלוהים עשה למעני, כולל המון נסים בתחום הספרות והעבודה (למשל הנס של ספרי הראשון), שאספר עליהם בפעם אחרת, כי הם רבים וכבירים. שלא לדבר על כך שחיי הלא קלים (מוות של בן זוג, אהובים, חברים וקרובים; תקופות של אבטלה; אישיותי הדכאונית משהו, ועוד) רצופי נסים שבאים מידיו. אילולי הוא, זה שאני אוהבת כל כך, לא הייתי עוברת את החיים האלה.